בערך מגיל אפס ידעתי, פשוט ידעתי, שיצאתי דפוק. שמשהו בי חריג,
שאני לא כמו כולם. מה שהכי הרג אותי זה שלא יכולתי לשים על
הדבר הזה את האצבע במדויק. זה לא כמו שמישהו נכה, אז רואים, או
כשמישהו עיוור, אז מבינים. הייתה לי מחלה, כן, אבל איזו?

"שעת ציור!" הכריזה הגננת בקולה הצרוד והלכה לעשן סיגריית קור,
משאירה אותנו לבד עם מחשבי הציור.
ציירתי מפלצת. היו לה ניבים חדים, וקרניים בראש, ועור ירוק.
היא הייתה עם אוזניים גדולות ועיניים אדומות, חסרות הבעה. ברגע
האחרון לקחתי את העיפרון המכני האדום ומילאתי את המפלצת
בנקודות - על הפנים, על הגב, על הצוואר, בכל מקום, בלי רחמים,
שתסבול. הראיתי את הציור לגננת והיא אמרה שזה מאוד יפה, בקול
בכלל לא משכנע, כאילו הדבר שהכי רצתה באותו רגע היה לחזור
ולעשן עוד סיגריה.

זה היה היום הראשון בבית הספר החדש. ישבתי וראיתי את הילדים
משחקים. החלטתי לאזור אומץ ולנסות לדבר איתם.
"אפשר להצטרף?" שאלתי.
"כן, למה לא", אמר מי שנראה כמו המנהיג. הוא היה הכי גבוה
מכולם, ודיבר בקול סמכותי, שבחיים לא יכולת להתווכח איתו.
"אני אלפא", הוא הושיט את ידו. לא הבנתי מה אני אמור לעשות.
"זה נקרא לחיצת יד, מנהג עתיק. תחזיק את היד שלי חזק ותעזוב".
"אפסילון", אמרתי, מתאפק לא לבכות מלחיצת היד שכמעט שברה לי
אצבע.

"אתה יודע לשחק מחבואים?" הוא שאל.
"בטח".
"יופי. רוץ!" הוא צעק לי באוזן.
ראיתי ליד עץ האבטיח ילד רזה עם שיער ירוק שהתחיל לספור.
"פרימה, סקונדה, טרצה, קוורטה..."
חשבתי איפה להתחבא. ראיתי את אלפא רץ לכיוון המקלט האטומי,
רצתי אחריו.
"... ספטימה, אוקטבה!" שמעתי את הילד צועק. הסתתרתי מאחורי קיר
וקיוויתי שלא ימצא אותי.
הסתכלתי עליו, הוא בכלל לא זז מהמקום, רק הידק את ידיו אל מצחו
ועצם עיניים.
"אלפא ליד המקלט האטומי!" הוא צעק לפתע. ראיתי את אלפא רץ,
חולף על פניי וצועק: "זה לא פייר להשתמש בכוחות שלך, רמאי!"
"דלתא ליד הפסל הזוהר!" הוא התעלם ממנו.
"תפסיק או שתחטוף מכות, בטא", איים אלפא.
"הילד החדש ליד הקיר... אבל זה זה מוזר", הוא אמר.
"מה מוזר?" צעקה ילדה מנומשת עם שיער ורוד שהגיעה בריצה.
"הילד הזה", אמר בטא בחשש גובר, "משדר אותות מוזרים, של
מחלה".
"הוא לא נראה חולה", אלפא אמר.
"וזה מה שהכי מוזר, אתה מבין? אין לי מושג איזו מחלה זו".
נשענתי על הקיר והתחלתי לבכות.

שיעור אסטרונומיה, אף אחד לא ממש הקשיב. אני ובטא שוחחנו
בטלפתיה על הצלחת המעופפת החדשה של פולקסווגן כשפתאום הופיעה
במרכז הכיתה אחות בית הספר.
"שלום ילדים!"
"אאה!" צרחה המורה בבהלה, "מתילדה, תוכלי בבקשה להיכנס בדלת
בפעם הבאה?"
"סליחה, רוזה", היא אמרה בשאט נפש, "רק רציתי להזכיר לכולם
להביא את השבבים הרפואיים מחר, יש בדיקה שגרתית".
"תודה לך", מלמלה המורה לאסטרונומיה.

"בכלל שכחתי מזה", שידרתי לבטא. לא כל אחד יכול לדבר עם בטא
בטלפתיה, רק מי שהוא מאפשר לו, הוא קורא לזה "לפתוח ערוץ
תקשורת".
"אני לא שכחתי. אתה יודע שרוזה שונאת את מתילדה?"
"טוב, לא צריך להיות קורא מחשבות כדי לדעת את זה", שידרתי.
שנינו פרצנו בצחוק, לתדהמתה של המורה.

יום למחרת, כשאני ובטא חיכינו בתור לחדר האחות, הרגשתי את
העקצוץ המוכר, של נבירה במוח שלי. בטא תמיד היה עושה את זה
כשהתבייש לשאול אותי משהו. הוא פשוט חשב שיוכל לשלוף את המידע
ישר מהראש. טוב, זה די עזר לנו במבחנים, עד שהמורות התחילו
להתלונן על מיגרנות איומות, ושמו לנו רובוטים בתור משגיחים.
"מה העניין, בטא?" שאלתי.
לעיתים רחוקות היינו משתמשים בדיבור. בטא תמיד אמר שברגע שאתה
מתרגל לטלפתיה, כל דרך תקשורת אחרת נראית לך איטית, מסורבלת
ומיושנת.
"אתה חושב שהם יגלו?"
"לא", עניתי.
תמיד עניינה אותו המחלה שלי, גם שנתיים אחרי שגילה אותה אצלי
במשחק מחבואים. מאז ששם לב לאותות המוזרים ששידרתי, בטא לא
הפסיק לשאול, לא הפסיק לחקור, לא הפסיק להציק. אבל לא מצאנו
כלום, אף פעם.
אף אחד לא ידע על המחלה שלי, חוץ ממני ובטא. בעצם, גם אלפא
ודלתא ידעו, אבל דלתא עברה בית ספר ואלפא נשלח למחנה עבודה
אחרי שיום אחד המעיים של המורה להסטוריה פשוט נעלמו. אחד שידע
שלאלפא יש את היכולות האלו, הלשין, ומאז לא ראו אותו יותר. גם
אלפא נעלם.
מאז, אני ובטא היינו שומרי הסוד אחד של השני. הוא לא סיפר לאף
אחד על המחלה שלי, ואני לא סיפרתי לאף אחד שבטא מסוגל לעשות כל
מיני דברים במוח של אנשים.

"אפסילון תשע חמש!" קראה האחות.
התשע חמש הוא מעין מספר סידורי, כדי להזכיר שאני התשעים וחמש
בעולם שנקרא אפסילון. זה נחשב די מקורי בזמנו, כנראה. מדכא
למדי לומר את השם המלא של בטא, נדמה לי שזה איזה שבע ספרות.
"בהצלחה", הידהד המסר בתוך ראשי. בטא חייך, הוא אהב להשוויץ,
ולא היה לו למי.

"אני מתילדה", האחות הציגה את עצמה והושיטה יד. נזכרתי באלפא
ולחצתי אותה.
"לא, טיפש, השבב!"
הכנסתי את היד לכיס, הוצאתי משם פיסת מתכת בצבע אפור והנחתי
אותה בתוך ידה של מתילדה האחות.
"אני יודע", אמרתי.
היא הסתכלה על הקוד הסידורי שהיה על השבב והקלידה אותו למחשב.
"יודע מה?" היא שאלה.
"שקוראים לך מתילדה".
היא הסתכלה על צג המחשב.
"הופעת בכיתה שלנו אתמול".
"אה! נכון!" היא נזכרה וחייכה.
"למה אף אחד מהמורים לא עושה דבר כזה?"
היא לחצה על כפתור והתבוננה במחשב שוב. "כי הם רגילים
ומשעממים, לא כמוני".
"כמוך? מה זאת אומרת, כמוך?"
היא לא ענתה.

"הכל בסדר, אפסילון", היא אמרה לבסוף והסתכלה עליי, "אין לך
שום מחלות או בעיות נפשיות".
"אז למה באתי? בשביל מה כל זה?" שאלתי.
"קיבלנו מכשיר חדש לאיתור אותות המגיעים מהמוח, זה יעזור לאבחן
אתכם טוב יותר", היא אמרה, "יש כאלו שיכולים לעשות את זה בלי
מכשיר. אחד לטריליון".
נזכרתי בבטא וחייכתי.
"אבל כל אחד הוא מיוחד", היא אמרה ובלי התראה מוקדמת דחפה אותי
לכסא שכבל את ידיי ורגליי. היא כיוונה אליי מנורה צהובה גדולה,
ונרדמתי.

"בוקר טוב", אמרה אמא והאור בחדר שלי נדלק. סאורון, הכלב שלי,
קפץ עליי והפיל אותי מהמיטה, מכשכש בזנב ומתבונן בי בהערצה עם
העין השלישית שהייתה לו על המצח. השתיים האחרות היו עצומות.
תמיד.
"אוך, עוף מפה, טמבל", מלמלתי והרחקתי אותו מעליי בעזרת הקולר
שלו. זה היה קולר מיוחד כזה, ששולח זרם חשמלי כל פעם שסאורון
עושה משהו שאסור לו לעשות, כמו פיפי על השטיח, או עולה על
הספה. קמתי מהרצפה והלכתי לחדר האמבטיה, שטפתי את הפנים
והתבוננתי במראה.
קפאתי.
היה משהו על המצח שלי, משהו אדום, בולט, עם קצה לבן ודוחה.
המשהו הזה, מה שזה לא יהיה, לא היה אמור להיות שם.
"אמא!" צעקתי, "יש לי בליטה אדומה במצח!"

"זה התפרץ", אמר הרופא, מעיין בצג המחשב דקה אחרי שהקליד את
קוד השבב.
"מה התפרץ?" שאלה אמא בבהלה גוברת והולכת.
"בבדיקות שערכה אחות בית הספר לפני שנתיים נכתב שלבן שלך יש
נטיה לאקנה".
"אקנה? מה זה אקנה? מה יש לילד שלי?" היא נכנסה לפאניקה, שאותה
לא התאמצה להסתיר.
הרופא ניגש אל ארון שהיה ליד הקיר, והוציא חפץ בלתי מזוהה, ישן
ומלא באבק. הוא ניער אותו קלות ונשף עליו, אחר כך הניח אותו על
השולחן.
"ספר", הוא אמר, בתשובה לשאלה שלא שאלתי.
אמא הנהנה. "חשבתי שכבר אין כאלו. הכל אלקטרוני היום".
"לא הכל. הנה!" הוא אמר והתחיל לקרוא:

"אקנה - מחלה עתיקה שעברה מן העולם, אולם עדיין קיימת אצל מספר
מועט של אנשים". הוא הפסיק והתבונן בנו.
"הספר הזה נכתב לפני יותר ממאה שנה".
אמא הנהנה. "תמשיך".
"התפרצות האקנה בתופעת גיל ההתבגרות מאופיינת בהופעת פצעים
אדומים ומוגלתיים, בעיקר באזור הפנים, הצוואר והגב".

"מה נוכל לעשות, דוקטור?" שאלה אמא, נחרדת.
"לצערי, אין לי את הכלים להתמודד עם המחלה, היא נדירה ביותר.
הבן שלך הוא בהחלט אחד לטריליון", הוא אמר והחזיר את הספר
לארון.
'כמו בטא', חשבתי.
"אבל אשתי עוסקת ברפואה עתיקה. ז'קלין!"

"כן?" ענתה אשה נמוכת קומה שנכנסה לחדר.
"את מכירה במקרה קוסמטיקאית טובה?"
"הו, כן. הכי טובה שיש".

שילמתי לנהג חמישים דולר בעזרת מחשב הכיס, וירדתי מהרחפת. לנגד
עיניי נגלה בניין ישן, שלוש קומות מקסימום. צלצלתי באינטרקום,
שהיה פרימיטיבי למדי. לא היה קשה למצוא את מה שחיפשתי.
"סנדי אפללו, קוסמטיקאית", קראתי את התיאור של דירה מספר חמש.
איזה שם מוזר, מזכיר לי את שיעורי ההסטוריה.

"שלום, שלום", היא אמרה ופתחה את הדלת, "חיכיתי לך, היכנס. איך
הייתה הטיסה?"
זה היה שבוע אחרי הביקור אצל הרופא, הייתי מכוסה כולי בפצעים
מגרדים ומכוערים על כל הפנים. הרופא אמר שאסור לגעת, ככה כתוב
בספר, ושקוראים לזה חצ'קונים.
אז אמא ציידה אותי בכסף, והעלתי אותי על רחפת לקוסמטיקאית.

"עור שלך מלא בג'יפה", היא קבעה, "אנחנו נוציא הכל-הכל, ואז
יהיה טוב".
"כמה זה עולה?" שאלתי.
"אחר כך. תשכב כאן, זה קצת ייכאב".

למחרת בבית הספר ילדים התרחקו ממני, פחדו, כאילו זה מדבק. בטח
כולם כבר שמעו. קיללתי את מתילדה.
רק בטא הסתובב איתי, היינו אחים לצרה. גם אותו נידו אחרי שגילו
שהוא מסוגל לקרוא גלי מוח, וכל זה.

הופקד על שנינו מעקב מאז הביקור אצל האחות. כל יום הייתי צריך
לבוא לבדיקה שגרתית, עם הכיסא ההוא והמנורה הצהובה הגדולה.
בטא לא יכל להשתמש ביכולות שלו, אז הוא שתק כמעט כל הזמן.
לאחרים זה בטח לא היה שינוי גדול, אבל אני ידעתי שפעם, לפני
הבדיקה ההיא אצל האחות, היה קשה מאוד לגרום לבטא לשתוק, אם זו
ההגדרה הנכונה. עכשיו יש לו מכשיר מסביב לצוואר, ששולח זרם
חשמלי כל פעם שבטא עושה משהו שאסור לו לעשות, כמו הקולר של
סאורון.

הקוסמטיקאית באמת הוציאה הכל. הרופא אומר שעוד חצי שנה כל העור
ייצמח בחזרה.

פורסם במגזין האינטרנט "בריקדה" ב24 ליוני, 2005