ידעתי שהיא הולכת לעזוב אותי. או להיפרד סופית או להגיד "לא
עכשיו, אולי אחר כך". אני לא יודע מה יותר גרוע.
נפגשנו אצלה. נכנסתי, והיא כרגיל משכה את הראש שלי לכיוון
הצוואר שלה לנשיקה. הקטע הפיזי אף פעם לא היה בעיה. ישבנו
במרפסת על הספה. היא עישנה, ושתתה גולדסטאר, אני שתיתי קולה
(לא היה דיאט). הכול כרגיל. הכול בתבנית של כל הפגישות שלנו
אצלה.

דיברנו. היא דיברה ("תמיד איתך אני מדברת הרבה" , "אולי כי אני
שותק", "אתה חושב?", "לא") - היא סיפרה על הטיול שלה בחו"ל
(איך עוד לא מיצינו את הנושא הזה). ראיתי את הספק בעיניים שלה,
את התמיהה שמסתכלת לי בעיניים, ושואלת למה אתה לא מפסיק אותי,
מספר משהו, מנשק אותי, למה זה צריך להיות ככה (כמה זמן נשאר
לנו יחד). אבל היא המשיכה, נעולה במסלול.

חשבתי על החוברת הקטנה שלימדה ג'אגלינג - "אתה לא צריך להסתכל
על כל כדור. המסלול שלהם ממילא מוכתב על ידי כוח המשיכה
והמהירות הראשונית שלהם. תסתכל רק על הקטע בין שני שליש גובה
לשיא הגובה".    

היא עצרה - "תספר לי סיפור". פעם שעברה סיפרתי לה אדפטציה שלי
לסיפור של קפקא על האיש שהולך לחפש את החוק ונעצר על ידי השומר
בשער לחוק. אצלי בסיפור זה לא היה החוק - זאת הייתה האהבה.
תמיד חשבתי על הסיפור הזה בהקשר לפחדנות שלי ביחס למערכות
יחסים בכלל, ואליה בפרט.

הייתי צריך לחשוב מהר - היא אהבה לשמוע אותי מספר סיפורים.
משכתי זמן - "סיפור אמיתי או בדיוני?"
- "אמיתי".
- "טוב תני לי לחשוב שניה".

ידעתי שלא צריכה להיות פואנטה - גם היא וגם אני לא היינו חזקים
בפואנטות, אלא יותר בסיפורי חוויה.

"הנסיעה הכי ארוכה שלי לחו"ל הייתה לחודש - בחופש הגדול בין
כיתה ח' לט' נסעתי עם המשפחה לארצות הברית. היינו ההורים שלי,
אחותי הגדולה, שמבוגרת ממני בשנתיים, ואחי הקטן שקטן ממני בחמש
שנים.
בשלושה שבועות הראשונים טיילנו עם הדודים מאמריקה. היינו
בגראנד קניון, בברייס קניון ובעוד כל מיני אתרי טבע. סיימנו את
הקטע הזה של הטיול בסנטה פה. אחר כך נפרדנו מהדודים וטסנו לסן
פרנסיסקו. משם נסענו ליוסמיטי - את יודעת - איפה שעצי הסקויה
הגדולים (היא הנהנה, והמשיכה להביט בי במבט חצי מוקסם, לא
יודעת לאן אני מוביל את הסיפור הזה). בדרך חזרה מיוסמיטי עצרו
בפארק שעשועים שנקרא six flags. פארק גדול עם 7 סוגים של רכבות
הרים מטורפות, אנשים בתחפושות של דמויות מצוירות ועוד כל מיני
מתקנים. אבא שלי החליט שזה לא בשבילו ונשאר באוטו במגרש חניה.
בפעם הקודמת שהייתי בלונה פארק בארץ פחדתי מרכבות ההרים, אבל
זה היה איזה 4-5 שנים לפני הנסיעה הזאת. אחותי לקחה אותי
כפרויקט, וביחד עלינו על כל הרכבות. טסנו במהירות עצומה. היו
שם 2 רכבות שבכלל לא היו רכבות, אלא רק היית תלוי מהכתפיים (את
מכירה את זה - עם מן רתמה כזאת). אחי הקטן פחד - הוא היה בן 9,
ולא התאים לו. אמא שלי לקחה אותו למתקנים הפחות מפחידים. אמא
שלי סיפרה לי לא מזמן שכשהוא היה בן 12 היא לקחה אותו ללונה
פארק בתל אביב והוא עלה על הרכבת ההרים שוב ושוב. התיאוריה
הפרטית שלי היא שלאחי היה חסך ברכבות הרים. רעב שרכבת ההרים
התל אביבית לא יכלה להשביע."

הלילה נגמר. ישנתי אצלה, קמתי מוקדם בבוקר והלכתי לעבודה. אני
לא זוכר אם השארתי לה פתק.

אני לא יודע למה סיפרתי את הסיפור הזה. זה לא היה הסיפור
שיגרום לה להישאר. אני לא הייתי (ועדיין איני) רכבת הרים. אני
לכל היותר המתקן ההוא עם כוסות הקפה המסתובבות עליו אחי הסכים
לעלות בגיל 9. היא הייתה הרבה יותר קרובה לרכבת הרים (בלתי
צפויה כמוה לפחות בפעמים הראשונות). אבל היא אהבה לשמוע אותי
מספר סיפורים.

הסיפור הזה נתן לי בדיוק שבועיים.