12.10.2004


הפגישה הראשונה

לא הרבה יכולים להגיד שהם באמת ראו את הפגישה הראשונה, בעצם
אני מניח שרק אני יכול לספר על הפגישה הזו בגוף שלישי. יושב
לי, כמו בכל יום בגזוזטרה, בכיסא הגלגלים בין שנת הצהריים
לארוחת הערב.

זו היתה השעה הזו אחר הצהריים שהכביש הראשי עמוס, לא מספיק
בשביל שהמכונית יעמדו בפקק נוראי שמצפצף ורועש, אלא חצי שעה
קודם לכן, כשהן נוסעות מהר בשביל להגיע לפני הפקק. בצומת היה
פעם רמזור וכשהפסיק לעבוד שמו עליו שלט האומר כי בקרוב יתחילו
עבודות שיקום של הצומת. השלט הספיק לדהות בשמש, להרטב מהגשם,
ולהיקרע מהרוח, ועדיין לא תקנו את הרמזור בשביל סופי. סביר
להניח שאם לא היה כך הן לעולם לא היו נפגשות. אבל המכוניות
המהירות, הרמזור המקולקל וחוסר הביטחון של סופי הזקנה גרמו לזה
שהיא עמדה במעבר החצייה יותר מרבע שעה כשהנערה עברה.

הנערה עברה על המדרכה ליד גדר ביתי, אני לא חושב שהייתי שם לב
אליה במיוחד אלמלי שמעתי אותה מדברת במהירות אל תוך אותו מכשיר
קטן שיש עכשיו לכולם. אבל שמחתי שראיתי אותה, היא היתה יפה,
ארוכה, לבושה במעיל שחור ארוך, וצעיף מתנופף על צווארה. יכולתי
לשמוע רק קטע קצר משיחתה: "...ואז ללמוד לבחינה, אחר כך לסדר
את השיעור של היום, ולפני השינה לסכם..." ולא יכולתי לשמוע את
השאר כי היא הלכה מהר מדי. לא שמעתי: "אני אחזור אליך יותר
מאוחר, טוב?" אבל ראיתי אותה מכניסה את המכשיר הקטן לכיס
ועוברת את הכביש מהר לכיוון סופי. אז ראיתי אותה נעמדת מול
סופי, מדברת איתה מעט, מרימה את סלי השוק של סופי ביד אחת
ומגישה לה את ידה השניה, אחר-כך בהפוגה קצרה של תנועת המכוניות
עברה איתה את הכביש. בצידו השני של הכביש הוציאה סופי תפוח יפה
מהסל והגישה אותו לנערה. לא שמעתי מה הן דיברו, אבל הן נפרדו
מספר שניות לאחר מכן.
אני מניח שזה כל מה שאני יכול לספר על הפגישה הראשונה.


הפגישה שלא היתה

למחרת מספר דקות קודם הגיעה לשם הנערה הארוכה, היא הגיעה בצעד
מהיר ואז נעמדה ליד גדר ביתי ונשענה על הגדר, כאילו מחכה וסקרה
את הצומת. שוב כנראה שלא הייתי שם לב אם לא היה מצלצל המכשיר
בקל צורמני שהעיר אותי מהנמנום של אחר הצהריים, אך היא לא ענתה
לו, היא סגרה אותו והמשיכה לסקור את הצומת.
"סופי לא באה היום." אמרתי. הנערה הסתובבה אלי בהפתעה.
"מה?" היא שאלה.
"סופי לא באה היום. ביום שלישי היא קונה פירות וירקות וביום
חמישי קניות אחרות. היא תעבור פה באותה שעה מחר. תאמיני לי, זה
ככה כבר יותר מעשרים שנה, בדיוק אותו הדבר. רק שפעם היה פה
רמזור. היא תבוא מחר."
"תודה." ענתה לי הנערה, היא נשמעה מופתעת, היא לא חשבה שמישהו
ראה אותה אתמול. ואז ענתה שוב והפעם בחיוך, "תודה, ושיהיה לך
יום נפלא."
והלכה משם.


כמעט פגישה.

למחרת כבר נימנמתי עם עין אחת פקוחה, סוקר את הצומת לראות מתי
הן נפגשות. קודם הגיעה סופי, ראיתי אותה מרחוק עם סלים כבדים
במיוחד מתקרבת לכיוון הצומת. הנערה עדיין לא הגיעה. סופי כבר
הניחה את הסל ליד מעבר החצייה הדהוי. הנערה עדיין לא הגיעה.
סופי כבר התחילה לנסות לעבור כמה פעמים כשהנערה הגיעה בריצה.
היא הייתה צריכה לעבור את הכביש לכיוון סופי כדי שתוכל להעביר
אותה. היא הסתכלה על הצומת לפני שהמשיכה בריצה אל תוך הכביש.
הוא היה נראה פנוי, מההפוגות האלה לעיתים רחוקות שיש לנצל. גם
נהג המשאית חשב ככה, בדיוק ככה. הוא אפילו אמר במשטרה בתחקיר.
הוא ראה מרחוק שהכביש ריק אז הוא האיץ בשביל לנצל את זה ולא
ראה את הנערה. גם אותי ואת סופי באו השוטרים לשאול שאלות. אבל
סרבו לענות לנו מה מצבה של הנערה.

שבוע אחרי זה החליפו את השלט הדהוי בשלט חדש שאמר "כאן מתבצעות
עבודות תשתית." ובאמת אחרי עוד שבוע התחילו העבודות. בנו לסופי
רמזור לשלישי וחמישי, בדרך חזרה מהשוק.
והנערה, אני רוצה להאמין שהיא הייתה המלאך השומר של סופי,
המטרה שלה הייתה להגן על סופי מהכביש לעולם בעזרת רמזור. אני
בעיקר רוצה להאמין לזה כי מלאכים לא נפגעים באמת ולא יכולים
למות.
אני ממש מקווה שהנערה הקטנה הבריאה בסוף ושהיא בסדר.