אני נוסע במרחבים הירוקים של הצפון.
מרגיש חופשי, אבל החופש הוא רק אשלייה זמנית.
בורח מהצבא, בורח מהחיים, בורח מעצמי.
את הפלאפון כבר ניפצתי מזמן. אני כבר לא צריך אותו יותר.
שיזדיינו כל הקצינים וכל הצבא הזה.
לא ממש אכפת לי שיהיה לי דפוק.
כל הצבא הזה דפוק בכל מקרה.

השמש מתחילה לשקוע. הולך לאורך נחל הבאנייס.
החלטתי שכשאני אמות, אני רוצה שיקברו אותי פה.
זה המקום הכי קרוב לגן עדן שאני אי-פעם אגיע אליו.

רק אתמול היית כאן איתי, וחשבתי שהכל מושלם.
גלשנו על ים של אקסטזי... דמיון התערבב עם הזיות...
דיברנו על אהבות ראשונות, חלומות מנופצים ואשליות,
עד שעלתה השמש הסגולה.
ואז נעלמת.

הסברת לי שאת מרגישה חנוקה בארץ, אולי אפילו קצת זרה,
ושאת רוצה לראות את העולם הגדול.
לא אמרתי הרבה, וגם לא ניסיתי לשכנע אותך להישאר כאן איתי.
רק שאלתי אם זה הסוף של הרומן שלנו.
במקום לענות נתת לי נשיקה על המצח, ושאלת אם אני מבין למה.
הנהתי ושתקתי.
שנינו ידענו שזאת אהבה אסורה.

                                       

יום שישי בצהריים, והדאון מתחיל להשפיע.
הקאתי קצת על השיחים, והלכתי לשטוף את עצמי בנחל.
ניהלתי שיחה על העולם עם דביבון שהתחמם לו על הגדה.
לא אמר הרבה הדביבון. טיפוס שקט.
ויתרתי על התענוג שבשיחה,
התחממתי גם אני בשמש הנעימה, ונרדמתי...
בחלומי ראיתי אותך. יפה כמלאך, אבל עם כנפיים של פייה.
התיישבת לי על הכתף, ולחשת לי: "נתראה מחר?"
ציחקקת לעצמך, התעופפת לעבר האור היחידי במרחב,
השארת אחרייך רק שובל של אבק פיות קסום. ונעלמת.

התעוררתי, שטפתי את הפנים, ואמרתי לעצמי: "איזה חלום מוזר..."
ואז שמעתי קול מאחוריי אומר:
"הוא בטח לא יותר מוזר מהחלום שלי..."
הסתובבתי וראיתי נערה בלונדינית, יפהפיה, עם פרח בשיער,
ועם החיוך הכי מקסים ואמיתי שראיתי בחיים שלי...

                                         

"אז על מה חלמת?"
"בהזדמנות אני אספר לך, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך..."
"אה נכון... אני עודד, ואת?"
"אני עמית."
"רוצה ללכת לטיול ברגל, עמית?"
"בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה עם אנשים שאני לא מכירה,
אבל יש לי הרגשה שאתה בחור טוב, ובאמת רציתי לחלץ את
העצמות..."

כל הדרך לא הייתה אפילו שתיקה מביכה אחת, זה היה נהדר.
סיפרתי לה שדפקתי נפקדות מהצבא, ושאני לא יודע מה לעשות עם
עצמי, על הדביבון שפגשתי, על החוויה הכימקלית והחלום המוזר.
היא סיפרה לי שהיא בחורה שבאה מבית עשיר, ושהיא די עצובה.
כי לא משנה כמה כסף ההורים שלה יתנו לה,
הם אף פעם לא נתנו לה אהבה.
ושהיא נודדת ממקום למקום רק עם אוהל, שק שינה ותיק קטן.
ושזאת הפעם הראשונה בחיים שלה שהיא טועמת את טעם החופש...

צחקתי ואמרתי לה שגם אני מרגיש חופשי, אבל ההבדל הוא שבסוף
המסע, היא תחזור לבית המפואר שלה, ואני כנראה אכנס לכלא.

סיפרתי לה על החלום שלי והיא לא אמרה דבר.

"אז אולי תספרי לי על החלום המוזר שלך,
ואז נחליט של מי יותר מוזר?"
"טוב, אז החלום שלי מתחיל כשאני והחבר שלי לשעבר לבושים כמו  
זוג משנות ה-30, ואנחנו נוסעים במכונית קטנה,
כמו במכוניות המתנגשות..
אנחנו נוסעים לכיוון הים,וכשאנחנו מגיעים אנחנו מגלים שבמקום
ים,
יש מיליארדים של זוגות נעליים.
ואז התעוררתי..."

"טוב, נראה לי שניצחת אותי הפעם... החלום שלך מזכיר לי את המסע
לפולין שלי בכיתה י"א..."
"לא מצחיק."
"טוב, אז לאן עכשיו?" שאלתי.
"בוא נלך לבדוק אם הים עדיין שם."
"סבבה... באמת רציתי להחליף את הזוג נעליים הזה..."
"אתה עדיין לא מצחיק."

נסענו, וכל הדרך סיפרתי לה סיפרים מצחיקים.
עשה לי טוב לשמוע אותה צוחקת.
והחיוך הזה שלה... עזר לי לשכוח את כל הצרות בעולם.
כשהגענו לכביש החוף, עצרתי והלכנו לכיוון הים.
הסתכלתי לכיוון הים, ופתאום קפאתי במקום.
במקום שהיה פעם ים, היו עכשיו רק שלוליות קטנות,
והרבה חול רטוב...

"מה... מה הולך פה?!"
"מוזר..."
"את לא נראית כזאת מופתעת!"
"נכון, כי אני רגילה כבר שרוב החלומות שאני חולמת מתגשמים,
ובגלל זה אני לא מצליחה להחזיק קשר רציני וארוך עם מישהו.
תמיד שמישהו מגלה את היכולות חיזוי שלי,
הוא חושב שאני מכשפה, או משהו כזה, ובורח."

"האמת שאותי זה ממש לא מרתיע, להיפך... זה ממש מעניין
אותי..."
"תנסה, אולי גם לך יש כאלו יכולות... עכשיו יש זמן קסם,
תביע משאלה."
"מה זה זמן קסם?"
"זה הזמן שבין שקיעת השמש, ועד שנגמר האור.
זה הזמן הכי טוב להביע משאלות..."

התיישבתי על החול, וכתבתי עליו -
"אני מתגעגע, הלוואי שתחזור..."
"גם אני מתגעגעת אליו עודד, בוא נלך..."

                                       

בדרך חזרה לא דיברנו הרבה.
בעיקר הקשבנו למוזיקה הרגועה של סוף השבוע, וחשבנו.

"רוצה לשמוע על עוד חלום שהיה לי בזמן האחרון?"
"חלום טוב או רע?"
"טוב.לשם שינוי..."
"אז כן."
"חלמתי שאני הולכת ביער עתיק, ופתאום אני נופלת לחול טובעני,
ושוקעת ושוקעת... עד שרק היד שלי נשארת מחוץ לבור...
ואז ברגע האחרון, מישהו מושך אותי החוצה, ובזמן שאני משתעלת,
ומנסה להסדיר את הנשימה, אני מביטה למעלה ורואה אותך...
ואתה מחייך ושואל אם אני בסדר...
אחרי זה אתה מושיט לי את ידך, ולוקח אותי מתחת לעץ פיטנגו.
ומתחת לעץ אתה מציע לי נישואין."

"את בטוחה שזה היה אני? זה היה לפני שהכרנו בכלל..."
"נכון.אבל אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך כל החיים...
עובדה שחלמתי עלייך, לא?"
"נו, והסכמת?"
"נחיה ונראה..." אמרת וקרצת אליי.

הורדתי אותה בבית שלה כי היא החליטה שקצת נמאס לה לנדוד,
וגם בגלל שהיא רוצה להישאר קרובה אליי...

בדרך הביתה חשבתי על הכלא שמחכה לי בקרוב, ועל זה שלא
ממש אכפת לי מזה, אחרי שהכרתי אותה.
ואפילו לא חשבתי לרגע על הפייה שלי שהתעופפה לה לחו"ל...

מרוב מחשבות שרצו לי בראש, המוזיקה הגבוהה והכימקלים שעדיין
נשארו לי בגוף לא שמתי לב לרמזור האדום בפנייה.
לא נשאר הרבה מהמכונית שלי. ושלה.
היה קשה לי לנשום, והדם כל הזמן נכנס לי לעיניים.
בין נשימה לנשימה, ראיתי אותך עומדת בשמלת כלה יפייפיה.

ידעתי שתגידי כן...