תמרה,
צליל שמך מעלה בי זיק חיוך, משמעות הבריאה נפרשת כולה ביכולת
ליצור אותו בחופשיות שוב ושוב ממעבה שפתיי. שמש מזרחית מעריבה
ורוח חופים עוטפת נדמה שכבר חלפו שנים מאותו הרגע שהחניתי את
המכונית בחול הלא מוכר והתחלנו מהלכים על אדוות הגלים והקצף,
מן האנשים ועד הגדר, הלוך וחזור עד שמורה הנהיגה התקשר והיינו
חייבים ללכת.
כשדיברנו נדמה היה לי שאני מכיר אותך מלפני ולפנים, כמו מאיזה
גלגול קודם שהיינו אחים בנפש. וידי חיפשה את ידך ונרתעה
בביישנות על שפת הים. "הים רגוע היום", אמרת וחיפשתי את עינייך
במקום. מהי התחושה הזו המכרבלת מבלבלת מסמאת מעדנת שאני מרגיש
היום לראשונה בכלל? ותמרה, תמרה היפה הביישנית גם כן שעדיין לא
מראה רמז אם תענה בכלל, מתכופפת ואוספת צדפים מהשפה. ואורן
שכבר השלים עם שתיקת הגלים והבדידות הנוגה מביט באצבעותיה
משתאה: כל צדף שהיא מרימה יפה מקודמתה.  הוא מנסה את מזלו ללא
הצלחה ומקשיב לסיפורה על אוסף ישן של צדפים שמילא את חדרה. כמה
נחמד לשחק בים. ולפתע מרימה תמרה משהו אחר, מאין חיה מאבן
בצורה מעוותת והוא שואל במבט, "מיוחדת", היא עונה, "אבל אינה
יפה", משיב, "מיוחד זה יפה, בשבילי". והוא מביט בה מהופנט,
שואל בתוך תוכו, "ואולי גם אותי תאהב, לא יפה אך מיוחד, תאמצני
אל חיקה כאת אותה חיית אבן שזכתה לצורה". ותמרה הייתה עדיין
מתביישת להסתכל לתוך העיניים ורק אודם מתפשט בלחיים סימן שהיא
הבינה יפה יפה את כוונתו. וכשהלכה לה בסמוך נצר את תמונתה טוב
טוב וידע שהנה ימים מיוחדים מגיעים.
על אותו ים שידע משברים וסופות, בודדים ורוחות נפתח לו פרח
אהבה אדום מלא הבטחות ספוג ביישנות חדור שאיפות שטוף אופטימיות
ונעורים ואפילו עד היום כשהרכבת עוברת בסמוך הם מחייכים
ונזכרים.