הוא, שוצף הגלים והקצף, סחף אותך אחריו במלתעות פעורות
ובזרועות מגנות כאחד.
היא, נשטפה אל החוף. ואילו אתה נעלמת, בין ערמות גדולות של
פיתוי ואהבה. צללת עמוק אל מצולות הטוהר והשתיקה. נבלע בזרם,
הרגשת שייך, סוגר מעגל.
אינסטינקטים גבורתיים לפתו אותך בחוזקה וסחבו אותך... הם לא
הבינו שאתה כבר היית שלם.
הם הביאו אותך לבית רפאים, בו כולם היו לבושים לבן וריח ניקיון
מצחין אפף באוויר.
חסר אונים שכבת שם, מחובר למיליוני צינורות שכביכול היו אמורים
להושיע אותך, למנוע ממך לסגור מעגל. הבעיה היא שהם לא ידעו...
המעגל שלך היה כבר סגור.
ללא ידיעה, במשך חודש ימים הם ניסו. טיפלו בך, סבבו סביבך
עשרים וארבע שעות ביממה - אך כלום לא קרה. הרי אתה את שלך
השלמת, אבל הם... הם לא ידעו.
את נשימתך האחרונה שאפת בשלמות, כזו שיש רק למלאכים.
עכשיו, אתה באמת לא איתנו, עזבת לתמיד. העיר בזכותך גדלה עוד
יותר.
אתה ניצב איתן, מול הר תבור...גבוה וגאה.
שלוות עצומה רווחת עליך, השגת את שלך, סגרת את המעגל שלך
לתמיד.
רק אני לא מבינה דבר אחד...למה?
למה זה צריך להיות חצוב על אבן?
לא היית יכול למצוא דרך אחרת לסגור מעגל?