נטמע בהמולת האנשים ברחוב, עצובה היא הדרך הביתה לבד למרות
שאני נושא את בשורות אהבתך על לחיי האדומות. אני מביט בהם,
רבים ומגוונים כל כך, ממהרים בדרכם על פני הכבישים. מביטים
בחזרה אל עיני הבוחנות ואני מסיר אחריות מהם, נטע זר שכמותי
מתערבב בתנועה. בתוך הלב חום ואהבה עצומה, לבלוב פרחי געגוע
ארגמן, ובחוץ אני קר כמותם, פנים קפואות וחסרות שמחה, חלק
ממשחק ההצלחה הפתטי.
אני מותיר אותך על מונית בצומת, נפגש מחר, את שואלת ואינני
חייב בתשובה. פרידתנו הצנועה בכף יד רפויה נוגדת את חוקי
האהבה. אינני מתבייש בדבר, את ערבייה ואני יהודי ומאוהב בך בכל
נימי הנפש, רוצה כולם יראו או לפחות איני מתנגד. מהלכים
במעגלים על פני תהום חלקלקה, אני כותב עכשיו שלא אסתכן לבוא
בידיים ריקות מחר. אי אפשר לצפות את העתיד. עכשיו הכול טוב
ויפה ופורח וקסום ורק רוצה עוד ועוד ועוד ועוד. כמו ילד קטן
שמגלה את טעם הגלידה ומושך את סבא ברחובות אחריו. טעם הגלידה
הנמסה בגשם, טעמה של עמליה הדבק בפנים החיך, שניהם צידי מטבע
של השיגעון. אחר הוא הניחוח העולה באפי מעבר לדלפק כשאי אפשר
לגעת ואני מהלך כסומא אל מול הדלת הגבוהה שאולי תבחיני בי.
כולם כבר יודעים, אי אפשר להסתיר הנאה שכזו שנחשפת מול אור
הזרקורים הפטפטניים חובבי הרכילות. דוחקים בנו לקחת צעד קדימה
לפני שהגרוע מכול עשוי להתרחש, שהורייך ינסו להפריד בינינו
ועיניי למודות הסבל מנסות להתריע מפני הסכנה. אבל איתך גם אני
נוהג כילד. חיבוקייך יקרים לי מן החיים עצמם, כשאני פוסע בהמון
האנשים ברחובות אני נושא איתי את תחושת האושר כמין אות, מביט
ויודע שאיש אינו יודע את הסוד הבוער בקרבי, איש אינו זוכר את
אהבת הנסיכה והנסיך כשטיפת המים חדורה בקרני הקשת קופאת באוויר
וכול הצללים נעלמים, חוץ מגבי אולי.
האור דועך ומחר אצא לחופש ראשון אחרי כמעט שנה. חופש שיכול
להפוך לכל דבר אבל עלול להפוך את פגישותינו לקשות יותר משהן
עכשיו, עינייך נוצצות אליי ומסתגרות עם כל מבט חודר, אני מכיר
אותך כבר מספיק בשביל לדעת שאין גבול ליכולת שלי לאהוב אותך.
היום היה קצר מדי, מתי יגיע מחר?