אספתי את בני מהגן לפני כמה דקות, עזרתי לו לטפס לכיסא הבטיחות
במושב האחורי במכונית, ואני בשאיפה להגיע לים למרות הפקקים.

- "מאחורי היער חת-תיים-לוש, שם ישבו ופיטטו חת-תיים-לוש,"
הפסקה קצרה.
- לא אלו ולא שתו, ח-תיים-לוש, רק ישבו ופיפטו חת-תיים -"
צצול טלפון.
- "אילאי תעצור שנייה, הטלפון מצלצל!"
- "ופיטטו חת-תיים -"
- "היי מה נשמע?"
- "אהלן, חכי שנייה ... "
- "אילאי, אני מנסה לדבר בטלפון, תשיר בבקשה יותר בשקט", אני
מרים את קולי,
- "שתיים-לוש, לא אלו ולא -"
- "הי ורד, עוד שנייה. אני לא שומע כלום".
- "בראוו אילאי כל הכבוד, אתה מוכן לעשות רגע הפסקה בבקשה? אני
מנסה לדבר בטלפון."

- "איפה אתה?"
- "לא שתו, חת-שתיים-לו -"
- "עוד שנייה ורד, עוד שנייה," אני צועק לדיבורית.
- "אילאי, די כבר, אני לא מסוגל לדבר ככה!!!"
- "טוב אאבא", הבנדיט מתרצה לבסוף.
- "אנחנו באוטו בדרך לים, לחוף הצוק".
- "מה נישמע אילאי?", דממה.
- "אילאי, ורד שואלת מה שלומך".
- "טובבבבב!!!", הפושטק הקטן צועק ומחייך בממזריות.

- "מה שלומך את?"
- "בסדר גמור, בסדר, יצאתי רק עכשיו מהעבודה,"
- "את רוצה להצטרף אלינו עם הילדה לאיזה שעה פלוס בחוף?"
- "לא, לא ממש."
- "ומה קורה בהמשך, את פנויה היום בערב?"
- "לא, אני מצטערת, קבעתי עם חברה לצאת לסרט, פשוט סתם רציתי
לשמוע מה איתך?"
- "אממ, בסדר גמור אני מניח, אז מבין שנדבר כבר מחר?"
- "בסדר, כן, ביי אילאיצ'וק".
- "אילאי תגיד שלום לורד."
- "שלום."
- "הוא שולח לך גם נשיקה באוויר".
- "חמוד הבונבון שלך".
- "כן, כן, דומה קצת לאבא שלו, תודה, ביי."

נעצרנו באיזה רמזור איטי וארוך לקראת סוף אבן גבירול.

- "רוצה את בודידן," שמעתי אותו ממלמל מאחור.
- "מה? אתה רוצה לשמוע משהו בדיסק?"
שתיקה.
- "אילאי?"
- "את בודילד, בודילד רוצה!"
- "מי?"
- "אולי את מיץ פטל?" אני מנסה.
- "בודידן", הוא צועק מהמושב האחורי.
- "אהה, אהה, הבנתי, הבנתי, בסדר אני כבר שם."

אני מחפש בזריזות את הדיסק של האחים בלוז ומספיק תוך כדי תחילת
התנועה להקפיץ לשיר החמישי

Everybody needs somebody,
everybody needs somebody to love
Everybody needs somebody,
everybody needs somebody
Someone to love , Sugar to miss, Sweat hurt to kiss ...
Everybody needs somebody to love ...

הרמזור התחלף בינתיים.
- "אנחנו נוסעים לים, אילאי, אתה זוכר?"
- "לא רוצה לים!"
- "מה קרה, למה לא?"
- "אני מפחד מהכישים".
- "מהכרישים?"
- "כן, מפחד!"
- "מאוד מפחד?"
- "מאוד מאוד!"

נזכרתי שרק אתמול ראינו את "מחפשים את נמו" והחיוך של ברוס
הכריש היה טיפה אלים אפילו בשביל סוס זקן כמוני.

- "אבל ברוסי הכריש גר בכלל בים של אוסטרליה, הוא לא נמצא בים
שלנו", ניסיתי.
- "לא רוצה".
- "מה אתה רוצה לעשות במקום?"
- "ללכת לפארק היקון."
- "אבל בירקון אין גלים ואין סרטנים, מה דעתך ללכת בכל זאת
לים?"
- "לא או-צה".
- "טוב, הבנתי, נחליט כשנגיע לחוף".

האחים בלוז ממשיכים בינתיים ברקע:
I Need you, you, you
I Need you, you, you

הנייד שוב מצלצל.

- "הי אמא!"
- "היי, מה נשמע?"
- "סבתא, סבתא", הוא מתפרץ.
- "היי אילאי!"
- "אני לא רוצה ללכת לים".
- "אילאי גם סבא בטלפון", סבתא ממשיכה.
- "היי אילאי".
- "סבא, סבא, סבא".
- "אהההמממ", סבא נוהם קצרות.
- "הוא מחייך, אבא".
- "מה זה, מה אתם שומעים ברקע?"
- "בודידן", אילאי צועק בלי להמתין.
- "את מה?"
- "את האחים בלוז", אני עונה.
- "אז מי זה בודידן?"
- "זה סיפור קצת ארוך". אני עונה.
- "אנחנו לא ממהרים, אנחנו בנסיעה לבאר שבע עכשיו".

- "אוקיי, אז ככה, לפני איזה שבועיים היו על המושב הקידמי של
הרכב שני דיסקים, אחד של האחים בלוז והשני של בודידן, בהתחלה
שמענו רק את האחים בלוז, אבל משום מה הוא התעקש בהמשך על דידן
ומכיוון שהדיסק שלו היה ריק ומשום מה והוא מאוד התעקש לשמוע את
דידן המזוקן והצרוד הוחלט שהשיר החמישי בדיסק של האחים בלוז
יחליף את בודידן".
- "את מי?"
- "את בובדילד, לא מכיר?", צחקתי.
- "בוב דילן" צעק הבונבון מאחור, "בוב דילן!"
- "בראוו אילאי כל הכבוד!"
- "מה הוא אמר?"
- "בוב דילן."
- "אהה, את מיץ פטל ודירה להשכיר שקנינו הוא לא שומע?"
- "אמא, תשחררי, תשחררי, הוא כרגע בטרנד של שנות השישים
והשיבעים", עניתי.
- "הנה הים, הנה הים!" הוא צועק.
-  "אתה רואה סבא?"
- "טוב, אתם מבינים לפי ההתלהבות שעוד רגע אנחנו מגיעים
לחוף".
- "ביי אילאי".
- "תגיד שלום לסבא וסבתא".
- "ביי סבא, ביי סבתא."

החלפתי לבגד ים והוצאתי את אילאי מהרכב, העמסתי אותו על
הכתפיים והתחלנו לצעוד לעבר קו המים, תוך כדי צעידה חשבתי שילד
בן שלוש שאוהב את האחים בלוז ועוד משוכנע שהם בוב דילן, למי
הוא יקשיב בתיכון? בחוף הים פנינו לעבר הפינה הקבועה שלנו, כמה
עשרות מטרים מדרום לסוכת המציל, פרשתי את מחצלת הקש הקרועה,
הוא הלך לחפש סרטנים ואני נשארתי לנוח מפעיל את ראדאר החתיכות.


"... כמה אוזניים צריך בן אדם / לשמוע אחד שצועק
כמה שנים יעמדו ההרים / לפני שיראו את הים
כמה צריך לעבור בן אדם / עד שיהיה בן אדם ... "

תוך כדי מעקב צמוד אחרי תנועותיו בלתי הצפויות של הבנדיט באזור
קו המים, החלו להישמע מאחורי צלילי דרבוקה שקטים משולבים בחליל
צד מדברי, הפניתי את ראשי שמאלה לעבר האגף המוזיקלי,
כשלושה-ארבעה מטרים מקצה המחצלת שלי הציץ טייפ ורוד וגדול
שהונח על שמיכת בד חומה, מאחוריו השתרעה בלונדה כהה וחטובה
עטופה בבד דק מהמזרח, מרחוק ראיתי שגם אילאי קלט את המחזה
המתהווה והוא החל מתקרב לעברנו בצעדים קטנים וזריזים, בלי בושה
הוא נעמד ביני לבין הבלונדה וצועק "רוצה בודידן!"
- "וואס סאגט אר?" שאלה הגויה מאחורי הטייפ.
- "אר וויל בוב דילן הורן", צעקתי לה מופתע מהגרמנית שבורחת לי
מהפה  ונזכר תוך כדי בסבא הגרמני שלי.

פגשתי אותה בערב באיזה פאב, וגם בבוקר אחרי שהתעוררתי עדיין לא
היו לי את כל התשובות, אבל עד שהגויה תלמד עברית נודה בינתיים
לגפן סיניור על התרגום ולבודילד שעדיין לא עבר לעולם הרוחות.