"את יפה, יש לך פנים מושלמות."
היא שומעת את הדברים ורוצה למות. הולכת, מתבוננת במראה,
מתכרבלת בעצמה ובוכה.
למה?! למה להגיד כאלה דברים?! למה לנסות לגרום לה להאמין בדבר
שלעולם לא יקרה?

בוהה במראה במין סימן שאלה של כאב. מתקרבת למראה בזהירות,
מושיטה את ידה באגרוף ושוברת את הדמות הנוראה שניצבה מולה. הדם
נוזל, ידיה חבולות ועיניה בוכות, אך לפחות לא תצטרך לראות את
הדמות הנוראה הזאת.

הולכת ברחוב והדמות אחריה. היא נושא בדיחה לכולם. "תראו את
המכוערת הזאת! את השמנה הזאת!" היא  הולכת לחור נידח, שם תוכל
להתחבא מאחרים ומעצמה. עכשיו אין מקום אליו היא שייכת, אין
מקום שהיא אוהבת, אין מקום שהיא מרגישה בטוחה בו.

היא רואה אחרות הולכות ברחוב וליבה נשבר. מתגוננת מאחורי בגדים
גדולים שיעניקו לה הרגשה בטוחה. והיא בוכה, אולי לא בדמעות אבל
בלבה שמאיים להתפקע לבחוץ. היא עוצרת את עצמה במין חיוך שמשדר
שמחה ובטחון, אבל ברגע שהיא צריכה להתמודד עם הדמות, הפתרון
היחיד הוא השבירה, הדם הניתז מידיה.

היא מנסה להסיח את דעתה ומתעסקת בדברים האהובים עליה. אחד
הדברים זה הוא, הבנאדם הכי טוב שהיא מכירה. הוא הגון, חכם,
מתחשב, מצחיק, יפה ומשום מה לא אוהב את עצמו.
היא התאהבה בו. היא ידעה שלא יצא כלום, כי, כמו כל השמנות, היא
רק הידידה הכי טובה, אשת הסוד ואף פעם לא תהייה מושא אהבתו של
מישהו נורמלי. היא סיפרה לו וקיבלה חיוך וסירוב נחמד.
הסירובים האלה הם הדבר הנוראי מכל, כמו כל חתך של זכוכיות:
שורט , כואב ומשאיר צלקות, וכמו הדם שנשפך, נשפכות גם הדמעות.

"אני לא שונאת את עצמי," אומרת לעצמה. " אני לא שונאת את
עצמי," חוזרת בשנית, מנסה לשנות את הדימוי שמתחולל בראשה,
לשנות את עצמה.
"אני שונאת, שונאת, שונאת את עצמי." בוכה ושוברת בפעם האחרונה
את המראה. המראה שתוקנה כל כך הרבה פעמים, המראה שעברה כל כך
הרבה, אותה המראה לא תראה את הדמות יותר, היא לא תראה דמות כי
השנאה הורגת וכך גם הייאוש.