(מוקדש לקורטי)

"אז..." הוא אומר ומשחק עם הכפית במנת הגלידה שלו, "ספרי לי
משהו על עצמך."
"מה אתה רוצה לדעת?" אני שואלת. אני רואה שהוא מרגיש קצת לא
בנוח.
"אני חושב שאפשר להתחיל באיך קוראים לך, למשל."
"אבי לא אמר לך איך קוראים לי?" אני מתגרה בו. "לא ידעתי שהוא
שולח אותך לבליינד דייטס בלי לתת אפילו שם."
"הוא נתן," הוא מתנדנד בכיסא במבוכה, רואים בעיניים שלו שהוא
קצת נבהל ממני, "אבל... אני רוצה לשמוע את זה ממך."
"אני נועה," מושיטה יד ללחיצה, "נעים מאוד."
"נעים מאוד להכיר,נועה," הוא אומר בהדגשה ולוחץ לי את היד
בחמימות. "אני אלעד."
"אלעד..." אני מגלגלת את השם על הלשון. "לא אוהבת."
"לא אוהבת?" הוא שוב נראה נבוך.
"לא!" אני אומרת שוב ומתגלגלת מצחוק. "לא אוהבת את השם הזה."
"טוב..." הוא אומר ומסתכל עלי במבט תוהה.
"אני אקרא לך..." אני מניחה אצבע תוהה בפה ובוהה בו, "ג'וני!
זהו זה."
"ג'וני???" הוא בוהה בי לכמה שניות ואז צוחק, "ג'וני! את
מצחיקה, את יודעת? אבי אמר לי שאת קצת משוגעת כזו."
"ככה אמר עלי?" אני עושה את עצמי נעלבת. "לא יפה. ואני חשבתי
שהוא אמר עלי רק דברים טובים."
"מי אמר שזה רע להיות משוגע?" הוא ממהר להצדיק ומכאן והלאה
השיחה זורמת ואני מגלה שהוא דווקא די מוצא חן בעיניי, ג'וני
הזה.

כשכבר מתחיל להיות מאוחר, אנחנו נכנסים לאוטו שלו והוא מסיע
אותי הביתה. כמו ג'נטלמן אמיתי הוא מלווה אותי עד הדלת ואנחנו
נפרדים בנשיקה לילה טוב. אני לוחשת לו "לילה טוב, ג'וני" והוא
לוחש "לילה טוב מתוקה". אני הולכת לישון באותו לילה עם חיוך.

למחרת בבוקר אני שומעת צלצול בדלת.  אני פותחת את הדלת, שמחה
לראות אותו עומד שם, עם ורד קטן וחמוד ביד. "ידעתי שתבוא," אני
אומרת בעליצות. "איך ידעת?" הוא שואל ואני מדביקה לו נשיקה
קטנה על האף, אומרת לו לשתוק ומובילה אותו למטבח. "תשתה משהו,
ג'וני?" הוא בוהה בי ואז אומר "אהה... לרגע לא הבנתי למי את
מדברת. כן, אני אשתה קפה, תודה. 2 סוכר."
"בבקשה, ג'וני," אני מניחה מולו את הספל.
הוא לוקח לגימה  איטית ומסתכל עלי. "קרה משהו?" אני שואלת
בתמימות.
"למה... למה את... קוראת לי ג'וני?" הוא שואל לבסוף.
"למה, אתה לא אוהב את זה?"
"האמת," הוא אומר במבוכה, "אני לא כל כך. אני מעדיף שתקראי לי
אלעד."
"אבל אתה לא אלעד," אני אומרת.
"לא?" הוא שואל.
"לא, אתה ג'וני!"
"טוב," הוא נאנח ומסתכל עלי בחיוך. "שיהיה. ג'וני איט וויל
בי."
בסוף הם תמיד נכנעים.

היום ג'וני הזמין אותי ללכת איתו לסרט. הוא רצה אקשן, אני
רציתי סרט מצויר, התפשרנו על קומדיה. האולם היה חשוך וקריר
ואני רעדתי קצת, אז ג'וני חיבק אותי. היה לי נעים להתכרבל שם
לצידו ובהפסקה הוא אפילו הלך וקנה לי פופקורן וקולה, אפילו שלא
ביקשתי. רציתי להחזיר לו את הכסף, אבל הוא לא הסכים. "היום אני
משלם," הוא אמר. "ובפעם הבאה תורי?" שאלתי בהתפנקות. "מה
פתאום?" הוא מחה, "בפעם הבאה זה תורי לשלם!" הוא ממש מצא חן
בעיניי, הג'וני הזה.

כמה ימים אחר כך הוא לקח אותי למסעדה סינית חדשה. "קרה משהו?"
הוא שאל כשראה את הפרצוף שלי. "אני... לא כל כך אוהבת אוכל
סיני," אמרתי לבסוף. "אז מה את אוהבת?" הוא נראה קצת מאוכזב.
"בוא, אני אראה לך מה אני אוהבת."

"הממ, מקדונלדס?" הוא שואל כשאני מתיישבת בכיסא ליד דמות
הקרטון של רונלד מקדונלד ומבקשת בהתפנקות שילך להזמין לשנינו.
"ואני רוצה אחת מההפתעות האלה," אני מצביעה על הבובות של
הטלטביז שמונחות לדוגמא מאחורי מסגרת זכוכית. "הממ, אוקיי,"
הוא אומר וצועד מופתע לדלפק. "תודה, ג'וני!" אני צועקת והוא
מסתובב, ממלמל משהו שלא הבנתי ופונה אל אחת הקופאיות.

"אז פה את הכי אוהבת לאכול?" הוא שואל כשאנחנו יושבים ואוכלים.
"הכי הכי," אני אומרת בפה מלא גלידה. "רק פה אפשר לקבל בובה
כזאת חמודה בכל פעם שאוכלים." אני מחייכת ומצביעה על הבובה של
טינקי ווינקי שהוא הביא לי.
"את כזאת חמודה," הוא אומר ומסתכל עלי בחיוך, "כמו ילדה קטנה
בגוף של אישה. את יודעת, אני חושב שאני מתאהב בך."
"אתה חמוד, ג'וני."
הוא מעקם קצת את הפרצוף ואני מרכינה את הראש אל הגלידה.

"את יודעת, היום זה שבוע מאז הפגישה הראשונה שלנו."
"נכון."
"אולי... אולי הגיע הזמן שתתחילי לקרוא לי... את יודעת..."
הוא נראה נבוך ואני מסתכלת לו ישר בעיניים.
"לקרוא לך איך?"
"בשם שלי."
"קוראים לך ג'וני."
"נועה, תהיי רצינית. קוראים לי אלעד."
"לא רוצה, אתה ג'וני."
"אני לא."
אני רואה שהוא מתחיל להתעצבן ומרכינה את הראש, עוטה פרצוף נעלב
ואז מרימה את הראש ואומרת, "אני לא יכולה לקרוא לך אלעד,
מצטערת."
"למה?" הוא שואל ברכות.
"כי," אני לוקחת נשימה עמוקה, "לאח שלי קראו אלעד, אחי הגדול.
אתה מבין, אני והוא היינו יותר מאחים רגילים. באמת באמת אהבנו
אחד את השני. הוא תמיד היה משתף אותי במשחקים שלו כשהיינו
קטנים, ואף פעם לא קרא לי בת מפגרת או אמר שאני קטנה מדי בשביל
לשחק איתו ועם החברים שלו. כשגדלנו קצת, הייתי משתפת אותו בכל
הבעיות שלי. על כל הבנים שיצאתי איתם סיפרתי לו והוא היה מייעץ
לי מה לעשות איתם, עם מי להמשיך להיפגש ועם מי לא. יום לפני
שהוא התגייס, יצא לנו לדבר על כל מיני דברים והוא אמר בצחוק
שאם הוא ימות, אז שאני אף פעם לא אמצא לי אלעד אחר במקומו,"
אני שותקת.
הוא מסתכל עלי בהבעה של חשש מהול ברחמים. "ו... מה קרה?"
"הוא מת. הייתה איזו תקרית עם מחבלים ו... בכל מקרה, אני לא
יכולה לצאת עם אלעד. אם אתה אלעד אז אני מצטערת מאוד, אנחנו
צריכים להפרד ברגע זה. מבחינתי, זה או ג'וני או כלום."
"מתוקה שלי," הוא ממהר לחבק אותי, "אני מצטער, לא ידעתי. בטח
שאת יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה. מצידי תקראי לי אנטיוכוס."
"ג'וני," אני אומרת. אני מחייכת אליו חיוך מטופש, לא מאמינה
שהוא אכל את הסיפור המטופש שלי. כשאנחנו קמים, אני מסתובבת
ושולחת נשיקה בלתי נראית לפוסטר של "שודדי הקריביים", עם ג'וני
דפ המהמם שלי עליו. איך שתמיד הם נכנעים בסוף...