מעביר את הדף לרגע. חוזר אל מה שכתבתי. נקודות שחורות מרצדות
מול העיניים שלי, ואינני מצליח לגבש אותן לכדי שפה ברורה.
כנראה שהיה שם גיבוב אחד גדול של שטויות חסרות משמעות.
מחקתי וכתבתי שוב.

באיזו תדירות אני מוצא את עצמי יושב מול המחשב, בוהה במסך,
כשאצבעותיי מטיילות על מקשי המקלדת ברפרוף מהיר שמטרתו אינה
מושגת...

חסר כל טעם הוא הניסיון להפיק משמעות חודרת מכתיבה אסוציאטיבית
זו. אבל המשמעות היא מעבר לי. כרגע אני מעוניין בכתיבה בלבד.
נזרום עם זה.

ומה עכשיו, איבדתי כל קצה חוט שעוד היה בידי. קופסת הסיגריות
בכיס מעיל הג'ינס עודנה סגורה, וממילא אין בי חשק לצאת החוצה
בשביל לעשן. את יצר ההרס העצמי, או לפחות את סיפוקו, ניתן
לדחות למאוחר יותר.

התאכזבתי.

אני רוצה למצוא אותה. שתהיה קטנה, אבל עם נוכחות. פנים יפות
מיוחדות כאלה, שמושכות אחריהם מבט. עיניים, שיהיו גדולות,
ועצובות מעט. הצבע פחות משנה לי. אבל אני רוצה שהמבט שלה יביע
סוג של עצב, אולי אכזבה מהעולם, וכשהיא תביט בי, הוא ישתנה.
אני רוצה שיהיה לה גוף שיעשה לי. יעשה לי מה אני לא יודע, אבל
בטוח שזה יהיה משהו טוב. אני רוצה שהיא תהיה אינטליגנטית,
שתבין על מה אני מדבר. אני רוצה שהיא תוכל להבין אותי רק
מלהסתכל עליי. ושהיא גם לא תצטרך להסביר. אני רוצה שהיא תדע
לחבק אותי, ולגעת בי, בצורה שתשכיח ממני את כל השלילי שיש. אני
רוצה שהיא תירדם בתוך החיבוק שלי, ושאני אהיה מסוגל לשכב במשך
שעות ופשוט להיות לידה כשהיא ישנה. בלי שום דבר מעבר. אני רוצה
שהיא תשים עליי את הראש, בשבת בצהריים, נשב על המרפסת, נעשן
סיגריה של בוקר, ואני ארגיש, באמת, שזה מושלם. ואני ארגיש דמעה
קטנה על הלחי, והיא תרגיש את פעימת הלב שלי משנה קצב, ותסתובב
ותביט בי, ובנשיקת שפתיה היא תמחה את הדמעה, ביחד עם טיפת העצב
האחרונה, מלבי. וכשהיא תעשה את זה, אני אבחין בדמעה קטנה על
הלחי שלה. ובלי לומר מילה אחת, יהיה ברור לעולם שבכינו עכשיו
את שארית הכאב והסבל שידענו זמן כה רב. ושקט, ושלם, וטוב.
לבסוף.
ובכל זאת מה? דיים לחלומות בלילות שלווים של שינה מבורכת. וכעת
ער אנוכי, ולא על אהבה חשבתי. מידת הקיטשיות שבפסקה הקודמת
מעוררת בי מעין חלחלה. האם אני באמת מאמין שבאהבה שכזו, אשר
מרפאת כל צלקת, ומפירה את האיזון הבסיסי בין רע לטוב? כנראה
שכן. אחרת לא הייתי שואף בתוכי לאהוב ככה.

הנהו אדם, פלוני אלמוני, אשר גדל ככולנו בחברה המערבית
המתוקנת. ובגיל שלושים לערך, מוצא עצמו נשוי לאישה אשר אינה
אשת חלומותיו, ועוסק במקצוע אשר אינו מספקו, אך חשוב הוא על
מנת להביא פרנסה לביתו ולשלם את המשכנתא. והנהו אותו אדם, שואל
עצמו האם הוא מאושר. ושוקל את הנתונים זה מול זה, ומוצא כי
אולי אין המצב כפי שהיה בפנטזיות גיל הנעורים, אך הוא מסופק.
ואומר אנוכי כי טוב. אך בגיל חמישים, שואל אותו אדם את אותה
השאלה, ואינו מוצא תשובה. ובגיל שבעים עונה לעצמו, שכעת כבר
מאוחר מדי על מנת לשנות את מהלך החיים, ומוטב לו להיות מרוצה
ממה שיש, ולא לעסוק במחשבות על מה יכול היה להיות, ומשכנע עצמו
שוב, כי מסופק הוא בחלקו.
ומכיוון שכבר יצא לפנסיה, וילדיו בגרו ועזבו את הבית, מי להודו
ומי לצבא, מוצא עצמו אותו האדם חסר תעסוקה ומעש, ומחפש עניין.
בגיליון החדש של המידעון המקומי מוצא הוא מודעה ובה פרסום על
חוגי העשרה לפנסיונרים. והרי הוא פנסיונר המחפש העשרה, אם כן
מדוע לא? הולך הוא לחוג מקרמה פעמיים בשבוע, ביום שלישי וביום
חמישי בשעות הצהריים המוקדמות.

ודאי יושב לו עכשיו קורא צעיר מול המסך, ותוהה לעצמו לאן מוביל
כיוון המחשבה שלי. ובכן, מר קורא נכבד, שאלה לי אליך. האם ידוע
לך מה הוא פירושו של אותו מקרמה? ומה בכלל המשמעות של חוג
העשרה לפנסיונרים? הרי בעצם, אותו פלוני שלנו, מיצה כבר את
חייו, והוא אינו שואף למאום. אם כן לשם מה עליו להעשיר את המוח
היגע במידע חסר משמעות?
אם תפתח מילון, אני מניח שתמצא תחת הערך מקרמה פירוש שיבאר לך
את העניין כהלכה. מקרמה זה שזירת חוטים בדרך מסויימת, אולי שם
אחר לאריגה.
אבל אני מוצא בזה משהו אחר לגמרי. כי כאן מסתכל אני על הפירוש
התודעתי של אותו חוג מקרמה בשעות הצהריים המוקדמות, ולא על
הפעילות הפיזית אשר מתבצעת במהלכו.
במשך כל שנות חייו, מוצא עצמו אדם מאולץ להתמודד עם הקימה
בבוקר, וכל מה שבא בעקבותיה. ועל מנת להתמודד, הוא מחפש לעצמו
סיבה לקום. בשנות הילדות וההתבגרות, סיבת הקימה מוכתבת לנו
בצורה סדורה וברורה לחלוטין. על הילד לקום על מנת להגיע לבית
הספר, שם ירכוש הוא השכלה אשר הינה הכרחית להמשך חייו כבוגר.
לאחר שתיים עשרה השנים בהם הוא קם לבית הספר, אולי זוכה הוא
בזמן מועט של חופש, אך לפני שיהיה לו זמן להיבהל הוא כבר צריך
לקום בבוקר בשביל לשרת בצבא ולהגן על המדינה. כאשר מסתיים פרק
השירות הצבאי, ניצב אותו בחור צעיר אל מול דילמה קשה מאין
כמוה. בפעם הראשונה בחייו אין הוא יודע מה עליו לעשות בבוקר,
והאם עליו בכלל לעשות משהו. על מנת להתמודד עם בעיה זו, הוא
אורז את עצמו, ונוסע להודו. הרי שם זה מותר לחלוטין לא לקום.
והמסלול נמשך לאורך לימודיו באוניברסיטה, שם הוא מחזיר את עצמו
מבחירה לימי בית הספר שהיה שנוא עליו כל כך בזמנים אחרים. ואחר
כך, בחירת המקצוע, ובניית הקריירה. האישה המתאימה, בית ומשפחה,
עד לגיל הפנסיה. והנה חזרנו לאותו פלוני עליו דיברנו קודם,
בגיל שבעים, פנסיונר, באחרית ימיו, הוא מאולץ שוב למצוא לעצמו,
בלי מסגרות שהחברה מספקת, סיבה לקום. וכאן מתחבר לי חוג המקרמה
לכיוון המחשבה. בסך הכל, מסגרת נוספת אליה אפשר להתחבר בקלות,
ולהתאים עצמך לציפיות החברה מאנשים בגילך. הפלא ופלא, החיים
מסתדרים מעצמם. אתה מוצא תעסוקה לזמן הפנוי, בניך וידידיך
יודעים כי אינך מתבודד, החברה מספקת העשרה לאנשים אשר תרמו לה
בעבר, והכל בא על מקומו בשלום.

עכשיו, אם הגעת עמי עד לפה, קורא חביב, שאל את עצמך, היכן אתה
רוצה למצוא את עצמך מחר בבוקר. על המרפסת, ליד אותה הבחורה,
מזיל דמעה ומרגיש שלם? או בחוג מקרמה, מוקף באנשים בדיוק כמוך,
מסרבים בתודעה קולקטיבית להתמודד עם עצמם?
יכול אתה לומר שאין סתירה בין הדברים. יכול להיות שכך. ואני לא
פוסל גם את אלו שהגיעו לגיל שבעים, והלכו לחוג מקרמה, ועשו עם
עצמם את מה שנותר להם עד לזקנה האבסולוטית והמוות. אני רק
מקווה שלא אמצא את עצמי בעוד עשרים שנה, עוסק בעבודה שאינה
ממלאת אותי, חוזר הבייתה לאישה שאינה מרעידה את לבי כל יום
מחדש, וכל זה על מנת להגיע לגיל שבעים ולהביט אחורה, בידיעה
שמקרמה זה דבר כל כך פשוט, שהייתי מסוגל ללמוד כבר בבית הספר
היסודי.