תמיד ידעתי שאני רוצה אותך, בלי שם, בלי פנים.
רק אותך- זה נשמע כ"כ תמים.
אותך, שלקחת אליך חצי ממני.
ואת החצי שהשארת השלמת בחצי ממך.
ועכשיו העולם שלך הוא עולמי ועולמי הוא עולמך.
בחדר שלי על הקיר ממול, יש תמונה שלנו.
תמונה אחת של נשיקה כ"כ אמיתית ביננו.
אומרים אהבה יש בעולם... ושתמונה אחת שווה אלף מילים.
אלפי מילים כבר נאמרו על התמונה, אז מהו כבר ערכה?
ובגלל שעולמי הוא עולמך כל נשימה שלך נותנת לי חיים.
וכל כאב שלך הורג אותי מבפנים.
כל דבר קטן שקשור אליך נקשר אל נשמתי:
המשפחה שלך, שבזרועות פתוחות קבלה אותי.
המיטה שלך שבה היינו מתחבקים.
החברים שלך שאלי פיזרו חיוכים.
הריח של הבגדים שלך נדבקו לעורי, וכך אתה תמיד איתי.
אצלך בחדר יש תמונה, תמונה של נשיקה, שאבדה את ערכה.
והשפתיים האלו - השפתיים שהיו לוקחות אותי מכאן.
הזרעות שחיבקו אותי והגנו עלי כל הזמן.
והלב שפועם בך... פעם לאט ופעם מהר.
חצי ממנו שלי וליבי עליך שומר.
כל פעימה שנייה שייכת לי. ואצלי כל פעימה ראשונה היא שלך.
אפילו בטיולים שלנו יחד לא היינו על הקרקע היינו בעננים.
מרחפים בשמים אוחזים ידיים ומאושרים.
טיול לאורך החוף... כ"כ בנאלי ומתוק.
חיבוק אחד ארוך, ארוך... כאילו אין לו בכלל סוף.
ועכשיו יושבת מול התמונה.
וליבי אומר לי שבמקום אחר התמונה בך מביטה.
התמונה רואה את שנינו יושבים בחשיכה.
לא יחד אלא מרוחקים וכואבים.
דמעות בעיניים, לבבות מתגעגעים.
אני מוקפת צללים, שפעם גירשת.
מרגישה קור בלב, שפעם כה חיממת.
ואתה שם יושב, מביט בתמונה.
מרים את הטלפון ומחייג ואני לא עונה.
רוצה כ"כ לענות ולומר: "אוהבת אותך".
רוצה אך בוחרת להמשיך בשתיקה.
ואתה שם יושב ובוחן את התמונה.
מחבק כרית, בוכה בדממה.
ואני שומעת כל צרחה חרישית שממך עולה.
ואתה את דמעתי החמה חש על לחייך.
שנינו רועדים מפחד הבדידות.
שולחת הודעה, לא מקבלת תשובה.
מחבקת דובי ענק  שהבאת מתנה.
והריח שלך עולה מהבגדים-
מחליפה אותם, אך הרגשות לא עוזבים!
ואתה, מדפדף בין דפים ומכתבים, שכתבתי לך כשהחיים היו יפים.
מוצא תמונה ישנה ואת השפתיים כ"כ חזק נושך.
ובפינה אחרת בעולם אני מרגישה את הכאב שבשפתיי פתאום חותך.
אתה מביט בצללים שעל הקירות, צללים שנוצרים מנרות.
נרות שפעם סמלו אותנו, בצורות זוגות אוהבים- בדיוק כמונו.
הצללים מרקדים לניצוחה של הלהבה.
ובליבי אני מרגישה את השריפה.
ואני יושבת וכותבת עוד שיר.
על האוצר שקבלתי - לא רכוב על סוס ולא בדמות אביר.
שיר עליך- שרק אותך רציתי.
שיר על נשיקה שהייתה לי עם המלאך שלי.
עוטפת את עצמי בכוח, אבל אותי מקררת הרוח.
אתה מרגיש שם רחוק את הקור.
מביטים שוב בתמונה, שעליה אמרו אלפי מילים.
ולא נותנים לדמעות לצאת, לא רוצים להישבר לרסיסים.
הצללים בחדרך מרקדים יותר לאט.
והלהבה גוועת בלאט.
מבינים שאם לא נעשה משהו מהר.
האהבה שלנו לנצח תגמר.
אני מחייגת, אתה ממהר אלי להתקשר.
הקו של שנינו תפוס... ואותנו תוקף ההיסוס.
אתה מנתק, כמעט  מאבד תקווה.
ממשיכה לצלצל. לא מוותרת אותך אני רוצה.
ואותך הצליל מעורר, אתה עונה-שתיקה.
"זו את"? "זה אתה?"
שנינו אומרים: "סליחה".
"אני אוהב אותך", "אוהבת אותך".