שנינו אצלך, בחדר החשוך.
אתה יושב על המיטה כפוף.
אני נשענת על הקיר ואותך מחדש מנסה להכיר.
"אני מצטער", אתה לוחש. ואני בליבי אומרת:
"תפסיק לקשקש"!
אבל בעיניים עצומות שואלת:
"על מה אתה מבקש סליחה? בכלל הבנת את הטעות שלך"?

אתה לא עונה, הבנתי מיד. אתה תגיד הכל כדי לא להישאר לבד.
אתה זה אתה, ולא שום דבר אחר, וחשבתי שאני יודעת עליך יותר.
מתיישבת על הריצפה הקרה, אליך אני מביטה.
ואתה יושב כולך כפוף, כמו ילד קטן ועזוב.
וכואב לך, אני רואה שכואב -
אבל אתה לא באמת מבין את הכאב שיושב לי בלב.
אבל אז אותי אליך מושך, ובזרועותיך אותי עוטף.
ואני משתחררת מהחיבוק למרות שאני יודעת שאתה לו זקוק.

"ילדה שלי, בבקשה..."
"אני לא רוצה לשמוע אותך"!!! משחררת צעקה!  
"אני אוהב אותך." אתה אומר.
"אז למה את זה אתה לא מראה"?
"את יודעת שלא התכוונתי..."
"אני כבר לא יודעת כלום"!
"אני הולכת" - "תשארי..."
"לא בא בחשבון" - "אני צריך אותך, כאן איתי"!

אני לא מבינה למה, אבל אני נשארת.
לא זזה, ולא מדברת.
שוב מושך אותי אליך, לחיבוק ארוך.
ומנסה לנשק אותי ברוך.

"זה לא פתרון לכל בעיה", אותי אתה מעצבן נורא.
"למה את לא מבינה, עד כמה אני אותך אוהב"?
"כי אתה תמיד שובר לי את הלב"!
"אני רוצה רק אותך, לא אף אחת אחרת."
"אתה מנסה לשכנע אותי, או את עצמך"?!
"אני אהיה כל מה שאת צריכה."
"אני צריכה להאמין בך."
"אז תאמיני..." - "לא יכולה"!!!

קמה ועוזבת, נוסעת הרחק ועלינו חושבת.
אתה מתקשר, אני לא עונה.
שולח הודעה, לא מחזירה תשובה.
חושבת עליך ועלי... האם הכל נגמר?
ומה יהיה עלינו מחר?
אני אוהבת אותך כ"כ. וגם אתה אותי...
אז למה אתה כ"כ מכאיב לי?!
למה אתה זה אתה?
אומר שאתה רק בן אדם, אדם שטעה.
את זה אני מקבלת, אתה כמו כולם.
אבל החוכמה היא ללמוד מהטעות ולא לחזור עליה לעולם!
סולחת פעם אחת, סולחת פעם שנייה...
אבל יש גבול לכמויות הסליחה!
נמאס לי להיזרק למיטה ולבכות.
נמאס לי למעננו להתפלל ולקוות.
רוצה שתהיה אמיתי - רוצה אותך פה איתי.
רוצה אותך קרוב, רוצה שתתרחק.
רוצה שעלינו תילחם ורוצה שתתנתק.
אני יודעת שאתה עכשיו לא ישן.
ושאת שיחתנו האחרונה משנן.
מתקשר - ושוב שתיקה, לא מוותר - משאיר הודעה!

"ילדה שלי..." בוכה בדמעות. "תחזרי, אותך אני צריך לראות"!
אני בדממה מקשיבה. ליבי, עלינו נקרע.
"נשמה שלי... סליחה, סליחה, סליחה, סליחה"!
"תשובי בבקשה"!
אתה בוכה ואני בוכה. לא יכולה.
הפעם אני לא יכולה לוותר לך.
"מאמי שלי", הבכי שלך מתגבר, "יפה שלי, אני מתחנן"!

תפסיק לבכות אני מתפללת בליבי, אל תבכה, לא בגללי!
ואני לא אשמה במה שקרה, זו הייתה טעות שלך.
את הטעות הזו כבר עשית בעבר, ואני סלחתי לך לא מכבר.
אבל כמה פעמים אני עוד אסלח, מתי לשם שינוי אני אשמח?
"תעני כבר לעזאזל, אני לא יכול יותר"!!!
הפעם החלטתי - בכי, דמעות וסליחה, לא יהיו לך שוב דרך לבריחה.
הפעם תלמד בדרך הקשה, עד כמה קשה לשמור על האהבה.
אמרו פעם, שמעריכים דבר טוב רק אחרי שהוא עובר.
אז אולי אותי תעריך כשהכל ביננו יגמר!

הגעתי הביתה, וזה הזמן, להתפרק ולבכות כי הכל כבר הובן.
אני ואתה לא נחזור. ואין להחזיר את הזמן לאחור!
שעות עברו עד שנרדמתי. כך לפחות חשבתי.
שמעתי קול מוכר מעיר אותי מעל לכר.
הכרית עוד ספוגה דמעות, אני מביטה: "לא יכול להיות שזה אתה".
"זה אני, אהובה, אל תכעסי בבקשה."
"אני יודע שכואב לך עכשיו, אבל הייתי חייב."
"אני פשוט אוהב אותך."
מביטה בך ושותקת, לא יודעת אם לכעוס או לנשק.
ושואלת - "למה עשית לי את זה"?
"כי אני מן אידיוט כזה."

שותקת, אתה שוב לא רציני, אבל כנראה אתה קורא את מחשבתי.
"אני אידיוט, שעשה טעות, ולמד ממנה, ולא יחזור על אותה
השטות"!
"במילים אתה אומר דברים נפלאים, אבל בפועל אתה אחר"!
"הפעם אני לא משקר"!!!
"מה אתה רוצה שאני אגיד"?
"שאנחנו יחד ושאת נותנת לי סיכוי להראות לך שהשתנתי, הפעם
לתמיד."
"שום דבר לא יהיה אחרת", אתה זה אתה, בלב, אני חושבת.
"מתוקה..." מתקרב לנשיקה, חושב שבכך תיפתר הבעיה!

אני קמה והולכת... כי אתה זה אתה!
"לעולם לא תשתנה, ואת זה למדתי ממך"!
"בבקשה..." אתה מתחנן.
"ילד, שלום לך, אין לנו יותר על מה לדבר"!  
"כי אתה זה אתה, ולא שום דבר אחר"!