כל מה שאין לה.
את כל מה שאין לה, היא הייתה מציירת, ותולה מעל המיטה.
אחד מהציורים הראה שדה פורח, מלא ברקפות לבנות כמו שלג, עם
נגיעה סגולה ומדויקת בתחתית כל עלה.  בשביל שחצה את הרקפות היא
ישבה על אופניים עם גלגלי עזר, והרוח העיפה את שערה לכיוון
אחיד.
בציור אחר היא כיכבה, כשלידה עמד ילד בגילה. עיניו כחולות,
ושערו שחור וחלק, עם שביל באמצע. בציור הוא החזיק את ידה, ונשק
על לחיה הימני. היה אפשר לראות את הסומק הוורדרד שהתפשט על
פניה.
ציורים רבים הונפו מעל מיטתה בגאווה. כמו אותו ציור של גור
ארנבת מכרסמת חסה. אביה לא הרשה לה לגדל ארנבת, כי זה היה מטנף
את הרצפה בבית, אז כפתרון ציירה לה אחת, ויצרה אותה כמו שרק
חלמה.
באחד הציורים היא תארה בית בצבע בז', עם שני חלונות כמו
עיניים, ודלת חומה בצבע עץ. לבית הייתה ארובה קלאסית מהסרטים
המצוירים, וגג רעפים אדום. כמובן שהשמש הכתומה בציור חייכה,
ומאחד החלונות הציץ ראשה שלה, שערה הבלונדיני גולש מהחלון
ומלטף את משקוף הדלת.
ציורים רבים ומסוגננים, של כל הדברים שלא היו לה, מילאו את חלל
חדרה, בצורת תפזורת לא הגיונית. ללא סדר או גורם מקשר, אך לכל
ציור חיים משלו.
יום אחד, כשנגמרו לה הרעיונות, היא התיישבה, והתחילה לצייר
אישה. את הציור לקח לה יום שלם לסיים, וגם כאשר היה גמור, היו
חסרים קווי מתאר ברורים של תווי פניה של האישה. היא רצתה לצבוע
את הציור ולא יכלה, כי לא ידעה באיזה צבעים להשתמש. איך לצבוע
את העיניים לא ידעה, ואת השיער של האישה לא העלתה בדמיונה. היא
החליטה שהציור יוותר שחור ולבן, וחתמה את הציור במילה 'אמא',
בצידו התחתון של הציור.
שלולית מלוחה קימטה את הדף, והמילה נמרחה כמו ערפל, מעט לפני
התנדפותו מעל הקרקע.
מעורפלת באשר תהיה, היא החליטה לתלות את התמונה בכל זאת, ליד
התמונה של הרקפות.