אני מרגיש שהיום זה יקרה. היום סוף-סוף יקחו אותי מכאן. כל
הלילה לא עצמתי עין מרוב התרגשות. ניסיתי לדמיין מי יקח אותי,
לאן נגיע ומה נעשה יחד. עכשיו אני עומד כאן עם כולם - גבוהים
ונמוכים, רחבים וצרים, אבל בי יבחרו, אני בטוח.

השמש עולה ושום דבר לא קורה, עדיין. אנשים נכנסים ויוצאים אבל
אף אחד לא מסתכל עליי. לפתע נכנסת בחורה צעירה אשר מתחילה
להסתובב בינינו. היא בוחנת את כולנו בעיניה הכחולות, הגדולות.
אני לא יכול לדבר או לצעוק אבל מאד רוצה למשוך את תשומת ליבה.
היא חוזרת ומביטה בכולנו לאט-לאט ולוקחת אותי.

אנחנו יוצאים יד ביד אל הרחוב. היא מרכיבה אותי על אופניה
ומתחילה לרכב אל האופק. היום הוא בהיר ונעים, ריח רענן שורר
באוויר והרוח מלטפת את שנינו. אני מתמלא התרגשות ומנסה לנחש
לאן פנינו מועדות. נדמה לי שמה שלא יקרה, יהיה טוב עבורי.

אנחנו עוצרים במקום שקט ומדהים ביופיו. אני מביט סביב ולא
מבחין באף אחד אחר מלבדנו. האוויר סביבנו נושא ריח של ים והשמש
עדיין משדרת חום נעים. היא יורדת מהאופניים ומצמידה אותי קרוב
אליה. היא מעבירה את ידה על גופי הלבן והחשוף ומעמידה אותי
מולה. צמרמורת אוחזת בי כאשר היא מודדת אותי בעיניה. על עורי
הלבן, המחוספס, מתחילים להופיע כתמים כחולים כשמיים. אט-אט
מכסים אותי גם ירוק, צהוב וחום. כבר קשה להכיר אותי. הבחורה
מביטה היטב סביבה ומעבירה את מה שהיא רואה אליי בתנועות מברשת
סוחפות.

מאז אני עובר ממקום למקום ומציג. כעת בגלריה הגדולה ביותר
בניו-יורק ובעוד שבוע בפריז.

ידעתי שאגיע רחוק.