בשנה האחרונה נפתחו ונסגרו הרבה מקומות נחמדים, בעיקר בארים.
הם די דומים, הבארים האלו; אותה אפלוליות, אותו עשן, אותו קהל
ואותה שתייה. בן-אדם יוצא איך שנכנס, לא יותר ולא פחות. מעביר
את הזמן... "באר גזוזטרא", "באר דלס", "באר מינן" - אין הבדל.
המקום של ואזים היה אחר.

ואזים הופיע כאן מזמן. בא כדי לעשות את המכה ולברוח. בארץ שלו
אין פרנסה והמשפחה רעבה.
הוא התחיל כשוטף כלים באיזה באר, שכמובן, במהלך הזמן נסגר. היה
שולח את רוב הכסף הביתה, לילדים. הבארים התחלפו אבל ואזים נשאר
והמשיך לנקות, לשטוף ולחסוך.

הזמן עבר וואזים התחיל להתגעגע. הוא התגעגע הביתה. הוא התגעגע
למשפחה. הוא התגעגע לאוכל. הוא בעיקר התגעגע לעצמו. בסך הכל,
שם, בבית, הוא היה אחר, עשה דברים אחרים וחשב מחשבות אחרות.

לפני שנה ואזים פתח מקום חדש, מקום משלו. "באר ואזים
וגעגועים". ואזים כבר לא שטף כלים. הוא קיבל את האורחים וסיפר
להם על עצמו שם. הסיפורים היו פשוטים אך קולו היה מלא געגועים
ואשם. הוא גרם לבן-אדם לחשוב, לבדוק, להסתכל פנימה. כולם
התחילו להתגעגע לעצמם או לפחות למישהו קרוב שלא איתם. המקום
מאד הצליח והיה תמיד מלא.

הזמן עבר וואזים נשבר. הוא רצה לחזור הביתה, רצה לחזור לעצמו.
גם המקום שלו נסגר.

עכשיו אנחנו לא מתגעגעים לאף-אחד. לא לעצמנו, לא לואזים ולא
לבאר. אנחנו כל הזמן עסוקים, לא חושבים על שום דבר. אפילו בערב
מעבירים את הזמן, כבר קרובים להשתגע. אף-אחד לא מכריח אותנו
לחשוב, לבדוק, להסתכל פנימה ולהתגעגע.