מעל המיטה שלי יש מדף. אחותי הקטנה קוראת למדף הזה, "המדף של
אתגר". בגלל שיש בו את כל הספרים שאתגר כתב. אני לא מרשה
לאחותי לגעת בספרים, כדי שלא תלכלך אותם.
לפני חודשיים, כשהיה לאחותי יומולדת שש, אמא קנתה לה את "אבא
ברח עם הקרקס". אז באותו לילה קראתי לה את הספר במיטה ואחרי
שהיא נרדמה, שמתי אותו במדף שמעל המיטה שלי. לקח לה שבוע לשים
לב שהוא אצלי, וגם אז היא גילתה רק בגלל שהיא חיטטה לי בחדר
כשלא הייתי. ואז היא רצה לאבא ואמרה לו שלקחתי לה את הספר. אז
אמרתי לאבא שהיא בכלל לא התעניינה בספר כי עובדה שלקח לה שבוע
לשים לב שהוא חסר והיא גם נרדמה באמצע כשסיפרתי אותו. אבא
בדיוק ראה חדשות וממש לא היה לו כח להיכנס לויכוחים, אז לפני
שהוא הספיק לומר משהו, הוספתי שאם היא תבקש אני אוכל להקריא לה
את הסיפור. "אבל אבא..." היא התחילה שוב לקטר אבל אבא עשה לה
"ששש..." עם האצבע ואמר "אח"כ". וככה זה נגמר. כמובן שהרבצתי
לה. גם כי היא נכנסה לחדר, וגם כי היא הלשינה.
אני זוכר כשיצא "הקייטנה של קנלר". לא ישנתי כל הלילה מרוב
התרגשות. ניסיתי לדמיין על מה הסיפור. בבוקר ביקשתי מאימא שנלך
לחנות ונקנה את הספר. סיפרתי לה גם שלא הצלחתי להרדם מרוב
התרגשות. אימא הציעה לי שאני אכתוב על מה לדעתי הספר ואחר
הצהריים נלך לחנות. קצת כעסתי שצריך לחכות עד אחר הצהריים אבל
אימא אמרה שאין מה לעשות.
אז ישבתי מול השולחן בחדר שלי, עם הספרים של אתגר- שייתנו לי,
ככה, את "ההשראה של אתגר". והתחלתי לכתוב. כתבתי על ילד
שההורים שלו שולחים אותו לקייטנה כי הם צריכים לסייד את הבית.
אבל מסתבר שזה לא קייטנה רגילה כי קנלר, זה שמנהל אותה, הוא
בכלל סיני עם רגל מעץ שעושה קייטנה כדי שלילדים שלו לא יהיה
משעמם וזאת לא כזאת קייטנה גדולה. בכל מקרה, כתבתי סיפור. לקח
לי משהו כמו עשרה עמודים במחברת. צד אחד. ידעתי שיש עוד
סיפורים אבל לא יכולתי לנחש על מה הם כי לא ידעתי איך קוראים
להם.
כשאבא חזר קצת לפני חמש מהעבודה ישר רצתי לסלון ואמרתי לאימא
שעכשיו נוסעים. "עכשיו, עכשיו, עכשיו" אמרתי. ואבא שאל לאן. אז
אמרתי שאנחנו נוסעים לקנות את הספר החדש של אתגר קרת. "איזה?
את זה?" הוא אמר ושלף את הספר. הרבה זמן שלא היה לי כזה חיוך
על הפנים. "כן" אמרתי, ורצתי וחיבקתי את אבא שלי. ככה, שירגיש
טוב עם עצמו. "הנה, קח" הוא נתן לי את הספר ואני כבר הייתי
מוכן לרוץ חזרה לחדר שלי כשאימא שאלה "נו, ומה אומרים?". תמיד
חשבתי שזאת קטנוניות- "מה? הוא יודע שאני מודה לו מעומק לבי
לעולם ועד". "בסדר, בסדר, סע" אימא הפטירה. זה תמיד משתיק
אותה. רצתי לחדר. איזה התרגשות. דבר ראשון קראתי את המאחורה כי
חשבתי שאולי זה יהיה סיפור כזה שלא קשור, כמו ב"צינורות". קטע
מעולה. ממש אהבתי. ואז קראתי בלמטה "נובלה וארבע סיפורים
קצרים". נובלה? זה היה לי חדש. החלטתי שאני אהיה יסודי אז לפני
שבכלל פתחתי את הספר הלכתי ושאלתי את אבא שלי מה זה נובלה. הוא
בדיוק ראה "ערב חדש". "מה?" הוא שאל, לא מסיט את המבט
מהטלויזיה. "נובלה. מה זה נובלה?". אה... זה... כזה... אתה
יודע... " הוא תמיד מדבר ככה כשהוא לא מרוכז "זה בין סיפור קצר
ורומן". "מה זאת אומרת? זה סיפור אהבה?" שאלתי, לא מבין את
הקשר לרומן. הפעם, הוא עצם את העיניים ואז פתח אותן והסתכל
עלי. "לא. זה סיפור שהוא פשוט קצת יותר ארוך מסיפור קצר". זה
הרבה יותר נח כשהוא מדבר בעברית. חזרתי לחדר. ושוב פתחתי את
הספר. מנסה לקלוט כל פרט. אפילו קטן, כי לאתגר יש הרבה פעמים
כל מני רמזים עדינים כאלה ודברים שצריך להיות ממש מרוכז בשביל
לשים לב אליהם. אז קראתי את "סיפור על נהג אוטובוס שרצה להיות
אלוהים"- פשוט גאוני. והחלטתי שאני רוצה להנות מהספר הרבה זמן,
אפילו שזה ספר נורא קצר, מה שאיכזב אותי בהתחלה. אז לא המשכתי
לקרוא באותו יום. רק חשבתי על הנהג הזה ועל זה שאבא שלי תמיד
צועק לנהג "נהג! נהג! חכה, יש שם עוד מישהו!". כמעט תמיד הנהג
עוצר כשאבא שלי אומר לו לעצור. ואז עולה איזה בחור צעיר או
איזה שמנה מתנשפת שאומרת "תודה... תודה..." והנהג מתייחס אליה
באדישות כזאת. קרה פעם אחת שהנהג לא עצר ורק אמר לאבא שלי דרך
המראה "איפה אתה רוצה שאני אעצור? זה כביש מהיר פה!". חשבתי על
זה שאולי אתגר כתב עליו את הסיפור. אולי הוא מכיר אותו. זה
יכול להיות נורא שאני ואתגר מכירים את אותו הנהג.
יש לי מזל שמכל החבר'ה שאני מסתובב איתם, רק אני ועוד איזה אחד
קוראים את אתגר, כי ככה לא יכולים לספר לי סיפורים שלא קראתי.
וגם האחד הזה הוא קצת דיסלקט, אז הוא תמיד קורא אחריי. בכלל,
אני חושב שאמא שלו מקריאה לו או משהו כזה. ויש גם את הבנות
האלה בכיתה מעליי, שלפעמים אני מדבר איתם על סיפורים שקראתי,
בעיקר "מגעגועי לקיסינג'ר". אבל פעם אחרונה הג'ינג'ית עם
המשקפיים אמרה לי להתחפף. אני אף פעם לא אהבתי אותה. אמרתי לה
שיש לה ראש חלודה.
ואז הרבה זמן הוא לא כתב כלום, וזה נורא ביאס אותי. כלומר, חוץ
מ"אבא בורח עם הקרקס" שהיה מעולה אבל בכל זאת, ספר מצויר
ולילדים וזה בכלל לא אותו דבר כמו לקרוא איזה נובלה מדהימה כמו
"הקייטנה של קנלר". ואז יום אחד ראיתי שהבלונדינית עם השיער
כמו של בן בכיתה שמעלי קוראת סיפור מודפס במחשב של אתגר. שאלתי
אותה מאיפה, אז היא סיפרה לי את האתר אינטרנט הזה שיש בו מלא
יצירות של אתגר. היא סיפרה לי את זה בהפסקת עשר. היו לי עוד
ארבע שעות לסוף היום. באחת כבר נשבר לי והברזתי הביתה. ידעתי
שזה עולה מלא כסף להתחבר בבוקר או בצהריים אבל זה היה למטרה
נעלה. הרגשתי כאילו הזאתי מהכיתה שמעליי העירה אותי מהמתים.
כל יום, בעשר בלילה, לפני שהייתי הולך לישון, הייתי מדפיס
סיפור אחד, שיהיה לי לקרוא למחרת. ואז ביום שבת, כשהיה לי קצת
יותר זמן לשוטט באתר אינטרנט הזה, ראיתי שיש מקום להשאיר
תגובות לסיפורים. חשבתי שזה בטח נורא חשוב להגיד לאתגר שיש לו
אחלה סיפורים ואז הוא יוכל להוציא עוד ספר. אז נכנסתי לתגובות
וכשקראתי את התגובות, כמעט רציתי לבכות. זה פגע בי אישית,
שמישהו השווה את "ג'ט לג" ל"חטא ועונשו" שזה בכלל ספר של אלף
עמודים שכתב איזה רוסי לפני מאה שנה. איך אפשר להגיד על האתגר
שהוא איבד את הקסם? לא הצלחתי להבין את זה.
אז ככה, לכל אחד שמה שנתן תגובה לא טובה, החזרתי תשובה שהוא
סתם מקנא או שהוא בכלל לא מבין בספרות ואין שום דבר יותר אלוהי
מהכתיבה של אתגר. גם שלחתי מכתב לזה שאחראי על האתר ואמרתי לו
שכותבים דברים מלוכלכים סתם ואולי כדאי שיסנן קצת את התגובות.
כשהיו לי מספיק סיפורים, העברתי את כולם ל'וורד'. זה היה די
קשה כי העברית התהפכה לי, אבל בסוף הצלחתי. ואז נתתי לאבא שלי
שידפיס לי בעבודה שלו במדפסת של שני צדדים ויכרוך. נורא כעסתי
עליו שהוא כרך לי עם סליל ולא כמו של ספר. אז הוא אמר לי שכדאי
שאני אתחיל להעריך את מה שעושים בשבילי. אז הלכתי וטרקתי חזק
את הדלת של החדר שלי, שידע שאני כועס וחיכיתי. אחרי משהו כמו
שעה, נזכרתי שבכלל ביקשתי ממנו שלושה עותקים והוא הביא לי רק
אחד. רציתי לתת עותק לילדה הבלונדינית ולחבר שלי. אז יצאתי
מהחדר ובאתי לבקש שיעשה לי עוד שני עותקים ושהם יהיו בכריכה של
ספר, אבל הוא בדיוק ראה חדשות. אז ישבתי לידו בשקט וחיכיתי.
בהפסקה של הפרסומות הוא שאל מה אני רוצה ואמרתי לו שידפיס לי
עוד שני עותקים. הוא אמר שהוא ישתדל, אבל אני ידעתי שהוא ידפיס
בשבילי, כי אני מכיר אותו. את העותק עם הסלילים נתתי לחבר שלי.
את האלה עם הכריכה של הספר נתתי אחד לבלונדינית, שכמובן נורא
שמחה, ואת השני השארתי לעצמי.
ואז פעם אחת חשבתי על זה שבעצם אני יכול לכתוב משהו לאתגר,
ככה, שירגיש טוב עם עצמו שהוא מקבל משהו ממעריץ שלו.

"אתגר היקר,

מה המצב?
אני אורי, אני בן אחד-עשרה ולומד במקיף ה'.

רציתי שתדע שאני חושב שאתה הסופר הכי טוב בעולם. יש לי את כל
הספרים שלך וגם עשיתי מין ספרון כזה מכל הסיפורים ששמת
באינטרנט, פשוט שיהיה לי עד שאתה תוציא את הספר ואני אוכל
לקנות אותו. הכתיבה שלך גאונית- קלילה, זורמת, רמז של
סוריאליזם שמותח ביקורת על המציאות. פשוט אלוהי. הלוואי שאני
הייתי יודע לכתוב ככה.
אני לא מבין איך אתה מסוגל לסבול את הביקורות המעליבות האלה
שכותבים עליך. אם אתה רוצה, אני יכול להגיב בשבילך כל פעם
שתקבל ביקורת לא ראויה. בכל מקרה, אל תאמין לכל אלה שטוענים
שאם אין פואנטה אז הסיפור לא שווה כלום כי בסיפורים מה שחשוב
הוא התוכן והזרימה שלהם שהיא כייפית ובכל מקרה הם משאירים משהו
לחשוב עליו. וגם אל תאמין לכאלה שאומרים שאיבדת מהקלילות או
מהקסם שמייחד אותך. הם פשוט משקרים כי הם מקנאים, אבל הם בחיים
לא יגיעו לרמה שלך.
הייתי שמח פעם שניפגש ותראה לי דברים שאתה כרגע כותב. אולי אני
אוכל לתת לך קצת רעיונות או הערות, ככה, אתה יודע.
אז תשמור על עצמך ותמשיך לכתוב סיפורים פשוט מדהימים כי הם
עושים לי את היום.

שלך לתמיד,
אורי.

נ.ב. 'חברה שלי ערומה' באמת לא היה משהו."