יש לו מבט מזוגג בעיניים שמחייב אותי לקחת כמה צעדים אחורה.
הוא מתקדם לעברי ואני לוקחת כמה צעדים אחורה. זאת לא הפעם
הראשונה שאני רואה את המבט הזה. "את חייבת להבין, אני לא רוצה
שתיראי זולה" הוא אומר בכעס ומוסיף "את יודעת כמה את חשובה
לי". הוא מסתכל עלי ואני נודדת למחשבות שמתבררות מאוחר יותר
כדוקרות עד כדי כאב; אני מנסה להיזכר מאיפה מוכר לי האיום הזה
בעיניים ועולה לי בראש תמונה של אבא כשהייתי קטנה. תמונה של
עיניים אדומות, הכעס שנבע מהם, המבט, שהכין את השטח לסערה.
נזכרתי בהרגשה הקרה של האבזם על הגב החשוף, בריח העור הגס שנגע
לא נגע בעדין. בזעקה שנפלטה ואז נבלעה בדממה שנותרה.

יש לה מבט מפוחד בעיניים שגורם לי לרצות לחבק אותה, אבל היא
נסוגה לאחור. אני מתקדם לעברה והיא נסוגה לאחור. זאת לא הפעם
הראשונה שאני רואה את המבט הזה. אני מסביר לה שהיא נראית זולה
וכמה אני אוהב אותה, אבל היא כבר לא פה. העיניים שלה נודדות.
אני מסתכל עליה ומנסה להיזכר מאיפה מוכרות לי כל כך העיניים
הפגיעות האלה ועולה לי בראש תמונה לבנה. תמונה של ילד באמבטיה,
נסתר מן העין, שולח מבט אטום לכיוון הראי. תמונה של עיניים
פגועות, זעקה שקטה לעזרה. נזכרתי בפחד. אבא צועק, אמא בוכה,
והדממה שנותרה.

מתקרבים. כבר לא מפחדים. כנראה זקוקים למבט מלטף. המגע העדין.
יושבים מחובקים, שותקים. העיניים בוכות והדמעות מתמזגות. זעקה
שקטה שבעצב נבלעת בדממה שנותרה.