שוכב במיטה, חושך סביבי.
ריקנות תהומית ממלאת את ליבי.
איך זה התחיל, ממה זה נגרם?
זאת כנראה לא אדע לעולם.
לפעמים זה עובר ואז שב מכה.
כשאני לא עצוב זה רק נח ומחכה.
כשהפצע חודר, מדמם וכואב.
אני קם ממקומי, תופס עט וכותב.
המילים חושפות את ה"אני" האחר.
וכך מתגלה בי נשמת המשורר.