אתה יושב שם ומסתכל עליי...
מתייסר כי אתה לא מבין מה עובר עליי. אתה יודע שיש משהו...
משהו שאני לא מספרת... וזה כואב לך, אני רואה שזה כואב לך...
אבל המילים האלו... מילים שאני מפחדת להגיד לך...
מילים שייפגעו בך... וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה...
אז אני שותקת...
אומרת שאני לא יודעת למה אני ככה... אני משקרת... פשוט לא רוצה
שתיפגע...

אז אני כותבת... כל הזמן כותבת... אתה יודע... אהובי,
הדפים... הם מן עם מוזר שכזה... תמיד יש להם זמן  להקשיב...
תמיד!
אז אני מדברת איתם... והם מקשיבים... הם לא מגיבים ולא
מעירים... הם פשוט מקשיבים... שותקים.
להם אני מספרת שבזמן האחרון אני מרגישה ריחוק ממך... שאני
מתחילה להרגיש שפשוט נימאס לי מה"אנחנו" הזה, הזוגיות הזאת...
אני צריכה פסק זמן... קצת חופש, לנקות את הראש.

והם מקשיבים. שותקים. לא מגיבים.

אז אני ממשיכה - אני אומרת שלמרות הרגשות האלה אני גם לא
מסוגלת לראות את חיי בלעדיך... אתה חלק בלתי נפרד מחיי...
ואפילו חלק גדול ומשמעותי.

והם, הדפים, חסרי דיעה... לא מגיבים.
אתה יודע?! לפעמים אני תוהה... אולי הם מקשיבים לי יותר
ממך...

אני כבר שומרת את זה בבטן די הרבה זמן... שותקת ולא אומרת
מילה... אני לא רוצה שהמילים האלה שלי ייפגעו בך... בטח שלא
בתקופה הזאת שאתה עובר.
אז אני אומרת 'אני אוהת אותך' אבל לא מרגישה את המילים מהדהדות
בתוכי...
אני מרגישה את היאוש הזה מנקר בי... אני מבובלת ולא בטוחה מה
לעשות...
למרות הספקות נישארת אהובי... לעולם תישאר...

אני מקווה שיום אחד אני אוכל להגיד לך את המילים האלה בפנים...
ולא לדבר עם הדפים... עם העם המוזר הזה...

אבל לפחות הם מקשיבים.