לפעמים אני יושבת ומדמיינת שאה מת.
ואני שם.
וזה כמעט קורה.
יורק דם, בוכה, צועק. ולי לא נמאס אף פעם.
עם כל צעקה אני רק צוחקת, בכל זעקה אני מאושרת יותר ויותר.
לפעמים אני יושבת ומדמיינת שרצחתי אותך, וחיוך מתפשט על פני.
ופתאום אנחנו שם, שוב.
אתה נוגע בי, מוריד את החולצה, מנשק את צווארי.
מחטט באיבריי הפנימיים, מוצא את הלב, וקורע.
אתה בוהה בכתם הדם שבידך, וזורק.
אתה ניגש אליי, מלטף את שערי, מחייך חיוך מתנשא וקורץ לי.
''מצטער לאכזב אותך,'' אתה אומר.
אני לוקחת סכין עבה, כזו שחותכים איתה בשר ומתקרבת אליך.
אתה עדיין לא יודע כמה נפלא.
אני נצמדת אליך חזק חזק, מנשקת אותך ומעבירה יד בשערך.
אני נושכת את שפתיך, ואתה מחייך. ''אני אוהב אותך.''
נועצת בך סכין ונהנת מכל רגע.
אתה נאנק. מבט מופתע משתקף מעיניך.
''מצטערת לאכזב אותך,'' אני אומרת.