אספנו תשובות בלי להשתמש בהן ברכבת שחצתה את אירופה.
הרגשנו צעירים, גם כשהזמן היה נגדנו תמיד.
מה רצית שאומר לך כשהבטתי בך?
לא יכולה לכתוב עוד שיר.
רוצה להתפרק ושתאסוף אותי בחזרה.
השארנו את הזיכרונות מאחור
והלכנו להמציא חדשים.
אתה עם ג'ינס ישן, אני עם שמלה כחולה וסנדלים.
אתה אומר לי בעצב, "תביטי, זה לא שונה משם"
אבל זה רחוק,
וזה משתנה לאט.
קם ומביט באנשים שיושבים בקרונות האחרים
מחפש אותך
עם שמלה כחולה וסנדלים.
השארנו את התשובות לאחרים
ושוב, הלכנו בלי סיבה.
"אתה יודע", אני אומרת, "תמיד אפשר לוותר"
ואתה בוכה או שזה רק נדמה.
הבטחות גדולות וחלומות אחרים
חיפשנו הרבה ונשארנו עם מפה מסומנת בחצים
הרכבת עוצרת אנחנו נשארים מביטים בילדים חולפים
ושני זקנים שזה לצד זה הולכים.
אפשר לראות את הבתים אי אפשר לדעת מה יש בפנים
רצינו משהו דומה.
אני לוקחת דף
ולא מצליחה לכתוב לך שום דבר.
אתה מוציא את הארנק
שטרות מקומטים, ורשימה של אנשים
מי נשאר, אחרים נשכחו
אתה מביט בי, ואחר כך משעין את הראש על השמשה
מבחוץ אנחנו נראים אותו הדבר
אתה עם ג`ינס ישן ואני בשמלה כחולה
שום דבר לא ברור.
שום דבר לא לקחנו ליד.
אנשים נכנסים, אנשים עוזבים
הרכבת ממשיכה ושנינו שותקים.
לא הצלחנו לאסוף לפתרון
הכול נשאר כמו פאזל לא מסודר
אתה אומר, "עזבי נמשיך פעם הבאה"
ואני מנסה לכתוב לך עוד פעם
ושוב זה מכשיל אותי.
פצעים ישנים, מקומות זרים
רצינו להיות אמיתיים.