הדמעות זרמו על החול הרטוב ונשטפו לים, שעבר על פניה כל כך
הרבה פעמים באותו בוקר.
והיא לוקחת נשימה עמוקה, ועם כל גל היא צוללת. צוללת לתוך
מעטה, ספק דק ספק עבה, עם קצף של ים ומלח, ששוטפים ממנה הכל,
עמוק יותר עם כל גל, שמגיע וסוחף אותה לאט לאט פנימה.
השעה 5 בבוקר והמים חמימים, בעוד שבחוץ עדיין קור כלבים, שסביר
להניח, שהיה מקפיא אפילו פיל צעיר.
כל כך קר לה, אבל היא ממשיכה לשהות במים, מחכה לרגע, שהכל יהיה
טוב. חום הגוף כבר ירד לבערך 31 מעלות, והיא כבר לא מרגישה שום
דבר... שום דבר מלבד הכאב של אתמול, שהתחיל שלשום, ושבטח היה
רדום במשך חמש השנים האחרונות. היא ספוגת מים, שוכבת על הים
ונותנת לגלים לסחוף אותה פנימה, עמוק יותר לתוך ים כחול עמוק
ומלא באי-וודאות.
במעלה הצוק, קצת יותר צפונה ממנה, נמצאים מתפללים, שמבצעים את
תפילת התשליך. הם זורקים את כל הצרות והחטאים למים, וגם היא
כמו כל צרה, נסחפת עמוק יותר ויותר...
שעה עוברת, והיא כבר במים העמוקים יותר, צפה לה בשקט. במוחה
עוברת תמונה מטושטשת, שנמהלת במים, שעוברים מעליה. האוויר
מתחיל להיגמר, והיא עולה למעלה ולוקחת נשימה עמוקה, ושוב צוללת
למטה. העיניים נפתחות וזה כואב... כמה שזה כואב, אבל היא לא
מפסיקה. המלח צורב בעיניה כמו חומצה, והיא לא יכולה לראות
כלום.
תמונה מטושטשת עקב חוסר חמצן עולה במוחה, והיא לא מצליחה לפענח
אותה. עברה דקה שלמה, והיא עדיין מתחת למים. כבר לא רואים
אותה, היא שוכבת על הקרקעית של הים עם עיניים פתוחות ודמעות,
שזורמות כמו דם.
השחר מתחיל עם כל שניה, שהיא נגמרת, וחום הגוף כבר מתחת לרמה
המוגדרת כ"סכנת מוות", אבל העיניים עדיין פתוחות והיא אפילו
מצליחה להתמקד באיזו נקודה שם למעלה.
היא יכולה לראות החוצה, אבל לא פנימה. היא יכולה להתמקד,
להסתכל ולהבין, אבל בפנים זה חסום, מחסומים של שנים, שלעולם לא
ייפתחו.
כבר שתי דקות שם למטה, והחמצן אוזל. הדמעות כבר נגמרו, והדם
מתחיל לצעוק, שהוא צריך חמצן כדי להעביר לכל תאי הגוף ולהמשיך
את פעולת החיים.
הים נהיה שחור, ועכשיו אי-אפשר כבר לראות כלום, לא בפנים ולא
בחוץ.
לא! אי אפשר למות עדיין!!! צריך לראות את התמונה! אני חייבת
להבין! היא חושבת לעצמה, ובשארית הכוחות האחרונים שלה היא עולה
למעלה, ולוקחת נשימה עמוקה.
שיעול מלא מים יוצא מהגרון יחד עם שאריות הסעודה האחרונה של
אתמול בלילה.
השעה כבר 7 בבוקר והים מתחיל להתמלא במתרחצים, שהשקימו קום כדי
לתפוס כמה גלים של בוקר או לראות את הזריחה על הים. אבל כולם
נראים כל כך מוזר, כשההכרה מעורפלת.
מה היה אתמול, בעצם? מה קרה לי? איפה אני?
לפתע מתעוררות שאלות, תהיות ולבטים בקשר לעצמה... והיא מרחפת
כל כך גבוה, שהיא יכולה לצוף על האוויר. הראש מסתובב כל כך
חזק, שזה נראה כאילו הוא הולך ליפול, והיא מרגישה בעננים...
לא! צלילות המוח זה הדבר היחיד, שעוד נשאר! היא חושבת לעצמה,
ונושכת חזק את השפתיים כדי להתעורר. אופס, נשכנו חזק מדי, והדם
מתחיל לזרום, חם ואדום, נוטף בעדינות על הסנטר ומשם אל הגוף...
וכמה שזה חם. אם חום הגוף שלה לא היה כל כך נמוך, סביר להניח
שהיא לא היתה מרגישה בדם בכלל, אבל עכשיו הוא כל כך חם... ולה
כל כך קר פתאום.
אומרים, שהנפש לעולם לא מתה, אפילו שהגוף כבר מזמן באדמה, אבל
תמיד יש יוצאים מן הכלל... הנפש שלה גוססת.
לאט לאט, היא נותנת לעצמה ליפול לים שוב... הידיים מתחילות
לשרוף, והיא מגרדת שוב ושוב, עד שנפתחים הפצעים והגלדים
יורדים, והדם מתחיל לזרום שוב, ממש כמו אתמול בלילה.
שוב על הקרקעית, הדם זורם, גורם למים הכחולים לזהור בצבע אדום
חזק. כל כך הרבה דם זורם החוצה, כשיש וריד פתוח, וכבר שתי
דקות, שאין אוויר.
האם זה באמת הסוף?
מוזר, היא לא רואה שום אור. העולם שוב נהייה שחור, והלב זועק
למעלה, רוצה אוויר... לא.
אין יותר אוויר. אסור להיכנע... הלחץ מתחיל לגדול, והעורקים
פולטים כמויות דם ענקיות, שמקלות עליה מעט... האור לא מגיע,
הוא אמור להיות כאן כבר, לא?
איפה המנהרה הלבנה?
איפה אלוהים? איפה אני?
הכל שחור, אפילו יותר מהלילה האפל ביותר, והיא טובעת... טובעת
בתוך ים של רחמים עצמיים, ואי- רצון לקבל עזרה.
10 שניות אחרונות, היא מרגישה את זה.
10 שניות אחרונות בעולם ללא תקנה, בעולם שגירש אותה ממנו.
10 שניות אחרונות של חיים, שחורות כמו לילה ללא כוכבים, עוברות
להן לאט לאט, נותנות לה הזדמנות אחרונה להתחרט.

סוף.

שניה אחת יותר מדי, והיא שוכבת לה למטה על קרקעית הים, בין
אלמוגים ודגים קטנים... העור לבן ומקומט, והמוח ריק. אין אור,
רק ים אפל ושחור, שיישאר לנצח הבית... וחום הגוף צונח,
ואין יותר חיים.
הים הכחול עמוק שוטף את הדמעות, את הדם ואת הגוף, עד שלא נשאר
יותר דבר...
דבר חוץ מהזיכרון.