"הוא מת."סבתא באה ואמרה לי ולאימא. אני אפילו לא הבנתי במי
מדובר. ואז נזכרתי לשאול: "מי?"
וסבתא עם דמעות בעיניים אומרת: "בן דוד שלי". אני זוכרת אותו
מימי ילדותי, בן דוד של סבתא, לא ממש קרוב שלי מבחינה רגשית.
מבחינתי הוא זר גמור. ראיתי אותו מספר פעמים בחיי, והרי שאני
חיה רק 14 וחצי שנה. חיפשתי תמונות שלו, ואין אפילו תמונה אחת.
זיכרון אחד אין לי . ממנו. ומחרתיים, כשכולם ילכו להלוויה
ויבכו, לא יהיה לי על מי לבכות. ואם אבכה, זה רק יהיה בגלל
אותה סיבה שמוות עצוב.
כשסבתא הייתה מולי וחייכתי, סתם בגלל משהו שהיה לי בראש,
הרגשתי שזה לא לעניין. ההלוויות היחידות שאני זוכרת היו של
דודה של סבתא שלי ובעלה, וסבתא רבא שלי. מוזר, אבל על אף אחד
מהאנשים לא זלגה לי דמעה. זה לא שאני קרה, אבל כנראה כלפיהם לא
היו לי רגשות חזקים, או אולי כי לא הבנתי את המשמעות של בן אדם
שעולה לשמיים והופך לעוד כוכב.
דווקא כשבן אדם שאמור להיות קרוב לי נפטר, אני קולטת שהייתי
אמורה להכיר אותו. אני מתחילה לחשוב שלאט לאט יתחילו להעלם לי
אנשים, ואני אפילו לא הכרתי כמו שהייתי אמורה להכיר.
אבל ככה רץ לו, עובר לו הזמן. רץ ולא עוצר. שעה רודפת שעה, יום
רודף יום. אני רוצה להגיד לו: זמן, תעצור קצת, תן להינות
מהחיים ומהרגעים החשובים, תן לעשות את כל הדברים שלא הספקנו.
לא הספקתי להכיר אותו. אבל כשאני חושבת על זה, זה טוב שהזמן
עבר יותר מהר. לפחות ככה הוא לא מת בייסורים. עכשיו הוא כוכב
בשמיים, אמנם כבוי, אבל עדין. יום אחד הוא יזהר, אני יודעת,
ואז אדע שהוא מאושר.
אדע שהוא מצא לעצמו מקום טוב, מקום שבו הוא יהיה מאושר, מקום
שיהיה בו לבד, אבל הוא יוכל להסתכל על המשפחה מלמעלה ולהגיד:
"שם הייתי, ושם אמשיך להיות...". |