מאות בובות הוודו שלי!
סתומות שכמותכן!!!
הטעתן אותי כל חיי! כל השנים הללו שדקרתי, קרעתי, השפלתי
אתכן!
אתן לא שוות כלום!
חברות טובות צריכות לעזור אחת לשניה! הריי זה תמיד ככה
בסרטים!
מה החיים זה לא סרט?
אבל אני במאית החיים!

רק היא!
זאת ששכבה תמיד בצד, חסרת מעש, אותה סכין שנראתה כלא מועילה
כלל...
קיבלה משמעות גדולה בחיי,
שאקוד לך הוד רוממותה? הכתר שלך עקום במקצת...

אתן שומעות אותי, בובות וודו מושפלות?!
אתה שומע אותי?!
אוי... בעצם שכחתי לרגע, האוזניים, חתיכות... חתיכות...
חתיכות... חתיכות...
קטנטנות! פצפונות! מולקולריות!!
סתם פחדתי ממך! מהאגרופים שלך! מהסטירות שלך!
אתה זה שהכה אותי תמיד! שום שולחנות דמיוניים שנתקלתי בהם! אתה
והתירוצים המזוהמים שלך!!
רק אתה זה שסיכן את חיי הקדושים!!

את! בובה ארורה! שקרנית קרועה!!

מעכשיו,
החיים יפים! אין יותר פחד! אין כאב! אין בכי! אין יותר
גבולות!
מי? מי הציב לי כללים?
מי כלא אותי בין סורגים?
אתה!!!
טינופת מזוהמת!
עקרת את עיניי מלראות את אוצרות הטבע הקסומים!
אלו החיים שלי!
לעומת החיים שלך ששייכים מעתה,
לי!
מעתה, אני חופשייה במעשיי!
אתה,
מת!
ואני, כמו
פרפר צבעוני מאושר!