אתה הלכת עכשיו וכולם עושים מזה עניין גדול, אז הלכת למסע עם
כמה חברים שלך לקפוץ בנג'י במקומות הכי נידחים בעולם, זאת סיבה
לדאוג? לא נראה לי, אתה בכל מקרה לא סיבה לדאגה, מיותרת, נחוצה
או סתם.
לדאוג לך זה חסר טעם.

אתה זוכר איך פעם היינו מדברים שעות על כל נושא שרק עלה
בדימיון שלנו?
כמובן שמטופש לחשוב שתזכור.
פעם אחת אני זוכרת, דיברנו על מוות. זו הייתה השיחה הכי ארוכה
שלנו, ככה אני חושבת לפחות. דיברנו על איך זה מרגיש, על מה
עושים בזמן שמחכים שמישהו יצטרף, גן-עדן, גיהנום ואיפה יותר
כדאי להיות, שאלנו ספק את עצמנו, ספק את... לא יודעת, את כל
השאלות שכולם שואלים, שאלנו.
אחרי זמן לא מוגדר של שיחה, שאלתי אותך... "מי יבכה כשתמות?"
הבטת בי ושתקת.
ישבת ככה כמעט שעה, חשבתי שאני אשתגע,נראית מזועזע ואז אמרת
"אף-אחד" ויצאת מהחדר. רק אחרי שבועיים דיברת איתי שוב. כעסתי.
לא רק בגלל שלא דיברת איתי שבועיים, כעסתי כי אמרת אף-אחד, זה
כאב לי שחשבת שאפילו אני לא אבכה עליך.

אתה חזרת מהמסע שלך בנפאל בריא ושלם, שלוש-עשרה קפיצות בנג'י
ושרדת כל אחת ואחת מהן, איך הראת לכולם, ואיך אמא שלך בכתה
בהקלה כשהיא ראתה אותך נכנס בדלת של דירת שלושת החדרים שלכם,
נדהמתי מכמות הדמעות ואז המשפט "אף אחד" שאמרת לי נראה לי
אפילו יותר מטומטם מתמיד,אתה מסוגל להחיות נחלי אכזב וגם נתתי
לך סטירה אחר-כך בחדר, שתקת, אני חושבת שהבנת, ואז אמרת "את
עוד תראי". הפעם אני שתקתי.

עכשיו אתה עוד פעם באחד מהמסעות המטורפים שלך, נסעת לקפוץ
מהגשר המרהיב בעולם.
חבל שאף-אחד לא אמר לך שזה גם הגשר הכי לא יציב בעולם, הוא
התמוטט ואתה היית תלוי ממנו.

"איזה נוף מדהים... איזה מקום מושלם בחרנו...", "אבל לא עשינו
בדיקות, לא עשינו בירורים לך תדע כמה הגשר הזה יציב..", "אל
תדאג נו באמת... כמה קפיצות כבר עשינו בחיים שלנו?", "הנה אני
אקפוץ ראשון כדי שתהיה רגוע..סבבה?", לא חיכית לתשובה
וקפצת...
'איזה נוף מדהים אני פשוט מוקסם, עמית פראייר שלא קפץ איתי...'
אני חושבת שאם יכולת, זה הנוף האחרון שהיית בוחר לראות.

כשאמרו לי שהייתה לך קפיצה לא כל-כך מוצלחת לא דאגתי הרי אתה
שורד הכל, תמיד אמרתי לך שאתה קמע המזל שלי, הרי אם זה עובד
כל-כך טוב בשבילך למה לא בשבילי.
ואז המכה, אני זוכרת שישבתי שעות ליד המיטה שלך בתל השומר,
בוכה. אלוהים, כמה בכיתי, אבל לא רק אני גם אמא שלך ואחותך,
אבא שלך ואפילו אחיך, שתמיד היה כזה גבר מאצ'ו, בכה עלייך. לא
הבנתי למה אנחנו בוכים הרי אתה כאן אתה חי אתה יכול לחזור, יש
סיכוי, כאילו ענן סערה היה מעל כולנו.
אולי הסיכוי זה מה שהרג אותנו, הציפייה, ההמתנה הבלתי נסבלת
הזאת, ואתה פשוט שכבת שם, יודע שאנחנו לידך בוכים עליך...
אולי.
ובאיזה שהוא מקום מעולם לא אבדה לי התקווה, אף פעם לא חדלתי
לקוות שתקום אפילו אחרי שנתיים וחצי של ציפייה, האמנתי שהקמע
מזל שלי יקום.

לפני שבוע הודיעו לי לבוא לבית החולים, אמרו משהו על כך שמצבך
השתפר ושפקחת עיניים, לא האמנתי.
הודעתי בעבודה שאני חולה ושלא אגיע ונסעתי בלי לעצור לבית
החולים, אני זוכרת שהמשפחה שלך חייכה חיוכים רטובים ממי מלח,
כמות בלתי נדלית של דמעות. חיפשתי את הרופא רציתי לדעת מה
בדיוק קרה ואף אחד לא היה במצב רציונלי מספיק לספר לי.
לבסוף הרופא אמר שחל שיפור בסימנים החיונים שלך ושפקחת עיניים,
ככה פתאום- כל כך מתאים לך. חשבתי שאני אתפוצץ משמחה אבל
התאפקתי ורק נתתי לרופא חיבוק והודתי לו.

עכשיו אני עומדת כאן מעל הקבר שלך ואני לא מסוגלת לבכות.
אני מסתכלת סביבי ואף-אחד לא בוכה. כולם עם פרצופים עצובים
ומבטים חרדים, אבל אף מטפחת ואף לחי לא נרטבה ואני חושבת על מה
שאמרת לי "אף-אחד", אלוהים איך יכולת לדעת?! אני חושבת על
הסטירה שהבאתי לך ועל ה"את עוד תראי", איך?
אני אמורה לעלות להספיד אותך וכלום לא עולה לי. אני ואתה...
חברים הכי טובים כבר חמש-עשרה שנה.
מכיתה ז' שראיתי אותך יושב לידי באחת ההרצאות בבית ספר
מהרגע שבו נתת לי טישו כי התחלתי לבכות מהסרט שהראו לנו.
עכשיו קראו לי, אני על הבמה, מנהלת את השיחה הזאת איתך בראש
שלי.
בינתיים כולם מחכים שאני אתחיל...

"אני מכירה אותו כבר חמש-עשרה שנה והיום אני נפרדת ממנו,
בעצב.
כל ההלוויה אני נזכרת בסיפורים מהעבר שלנו, אני נזכרת בתקופה
שהוא שכב בבית החולים, דומם אבל חי בו זמנית.
אני נזכרת בימים שלפני התאונה כשהיינו ממתינים לו שיכנס בעד
הדלת, חייכן ובריא כמו תמיד.
אני מניחה שלפעמים אני עדיין מחכה שהוא ייכנס, אבל זה לא
קורה.
ועכשיו אני וכולכם נצטרך להתמודד עם האובדן... ככה זה נולדים,
חיים, מתים ובשאר הזמן מתמודדים.
אני בטוחה שהוא יושב לו אי שם בשמיים מביט בנו וחושב לעצמו...
"רואה, צדקתי", והוא באמת צדק, 1:0 לך. אני עוד אשווה."