נבטי חיטה ללקט,
תלמי רגבים לכתת,
היא ידעה -
חופש אין לתת.

משלה בשבילה,
פעם קלילה,
כבדים
עבותות גלגולה.

כך קפאה לאיטה,
התאבנה, נשבתה,
הפכה
ממהות לשיטה.

ככלי מתגעלת,
לבנה מעורטלת,
היא דקה
ובכלל לא אוכלת.

לה פיח הכרך
אפור כל-כך,
וכל שהייתה
עורבא פרח.

והיא בשלה,
אך החופש לא לה.
לחלון
חרישית בתפילה.

את האור שיבר
רק צל חיוור
כשנחת
אותו משורר.

מעופו שמר
מכל משמר
וכנפיו
בכחול פאר.

אנפה על מקל,
שלל וביטל,
כנפיו
פרש והיתל.

ולבה הותך,
ואינה עוד מלאך,
מזכרת,
לחופש נידח.