למה היא עושה את זה לעצמה? למה היא שותקת? למה היא נותנת לכוח
השלילי שבמוחה לפרוץ החוצה ולגבור על זה שקורא לה לחיות? למה?
היא כל כך יפה, כל כך חכמה, היא פשוט מציאה. למה היא חושבת
אחרת?
כולם אומרים לה "תצאי מזה! תתחילי לחיות! את מבזבזת את עצמך!"
אבל הם לא מבינים כנראה שאני לא שולטת במה שקורה, אני פשוט
נסחפת. כמו נוצה ברוח, חסרת משקל, חסרת כל חשיבות, ועל כן חסרת
כל כוח להתנגד.

חלשה מדי בשביל להיאבק, אני נכנעת אליו, אל היצר הזה בפנים
שאומר לי להרוס את עצמי עד שלא ישאר בי שום דבר טוב, עד שאגיע
למצב שבו באמת לא אוכל לחזור חזרה לחיות.
יקח לי כל כך הרבה זמן להתגבר עליו, על היצר הזה בתוכי שאני
אפילו לא יכולה להגדיר, שמורה לי להרוס את עצמי כל כך, שמשכנע
אותי שאני לא ראויה לכלום, לא למשפחה, לא לאהבה, לא לתענוגות
חומריים ולא לחיים. הוא משכנע אותי להפסיק לאגור אנרגיה
ולהיכנע במאבק הזה שממילא אין לי סיכוי נגדו.
הוא ממלא את הראש שלי בצרחות וזעקות שגורמות לי לאבד את שפיותי
ובסופו של דבר גם את חירותי. הוא אמר לי שהוא מכיר אותי טוב
יותר מכולם, שכן הוא חי בתוכי, ושאני צריכה להקשיב רק לו.
הוא גרם לי להפסיק לאכול, הוא גרם לי לשנוא את עצמי עד רצון
במוות. הוא גרם לי להפסיק לחיות ולהתרכז במוות שהיה כל כך קרוב
אליי.
הוא גרם לי לחשוב שאני לא ראויה, לא רצויה.
אני יושבת מול המראה שעות ובוכה נהרות של דמעות מתוך עיניי.
מסתכלת על השתקפותי ולא רואה דבר, חלל ריק, גוף מוחשי ריק
מתוכן. יודעת שזה לא נכון, יודעת שאני לא כמו שאני רואה את
עצמי, אך לא ידעתי איך לבלום את התחושות הנוראיות האלה ולהוציא
את הטוב שבי, לא ידעתי.
הייתי שוכבת במיטה בסופו של יום, מתפללת למי שרק רצה לשמוע
שיפסיק את יסוריי הכבדים ויתן לי לצאת לחופשי, שירפה ממני,
שיגרום לי להרפות, להפסיק במאבק ולהיכנע לו. מתפללת שאת אור
השמש הצפוי בעוד מספר שעות לא אראה, מתפללת שאוכל להיקבר
ולדעוך שם בין הסדינים, שרק יתן לי לדעוך.
ומה רציתי? שקט? שלווה פנימית? מה כבר רציתי?
אבל הוא לא מרפה, הוא נלחם בי ואני, אני נכנעתי מהרגע הראשון.
חשבתי תמיד שאני חלשה מדי ושלעולם לא אנצח בקרב פנימי כזה.
רק תתן לי לדעוך! בבקשה! תרפה ממני! עזוב אותי...
מאז ועד היום הוא שולט בי. הוא קיים אצלי. לפעמים הוא מתפרץ,
לפעמים הוא רדום, אבל הוא תמיד שם ותמיד אני חשה בנוכחותו.
ביום שהוא יעלם, אעלם גם אני.