[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היום זהו היום הראשון שבו אני בחופשת שיחרור. כן, כן. שלוש
שנות עריצות צבאית עברו חלפו להם מן העולם, אני כמעט חופשי ככל
האדם (עד כמה שהאדם יכול להיחשב חופשי בימינו) רק עוד כמה ימים
שבהם נחשב אני רכוש צה"ל (מה שאומר שנסיון התאבדות יכול עדיין
לגרום לכך שאכלא בעוון פגיעה ברכוש צה"לי) ואצא לי אל האזרחות
הנכספת.

אני יודע שאינני הראשון, וגם לא האחרון שנמצא במצב הביניים
המבורך הזה, שבו איננו ממש שייך לזן האזרחים, ולא לזן החיילים;
אבל מצד שני, כל מי שאי פעם היה במצב הזה, וכל מי שאי פעם יהיה
בו, הרגיש/מרגיש/ירגיש את אותו הדבר בדיוק, מן הרגשה מוזרה כזו
של "תקפצו לי כולם!", "אני כבודו, מלך העולם, נמצא בחופשת
שחרור, סיימתי שלוש שנות צבא, הולך לכבוש את העולם, מסכן מי
שינסה לעצור אותי ולתפארת מדינת ישראל!".

ישנם למעשה שני סוגי משתחררים עיקריים.
הסוג הראשון הם אלו שהחליטו שאחרי כל הזמן הזה שבו תרמו את
גופם ונשמתם לעוף המוזר הזה שנקרא צה"ל, מגיע להם קצת חופש.
להתרחק מהכל ומכולם ולברוח.
לברוח לסיני, לברוח למזרח הרחוק, להודו, לאמריקה הלטינית.
לברוח. להיעלם. להגיד יפה "שלום" לאבאמא, לחברים, לפעמים גם
לחברה וללכת לחפש את עצמם במקום אחר, כי כאן הם בטוח לא
נמצאים, והיה להם פלוס מינוס 21 שנה למצא.

הסוג השני של המשתחררים, הוא הסוג שהצליח איכשהו במהלך 21
שנותיו למצא את עצמו, לשכנע את עצמו לבוא ולהשתכן יחד איתו
ברחבי ארץ ישראל הלא כל-כך גדולה אך השלמה, ולהתחיל לחיות חיים
נורמלים ככל האפשר במדינת כל אזרחיה - היא היא מדינת ישראל.

אני שייך לסוג השני, גם מהסיבה שפורטה לעיל, וגם מפני שלא היה
לי מספיק כסף לנסיעה לחו"ל.
לפיכך נאלצתי להמציא סיבה אידיאולוגית/חברתית להישארותי כאן
בארץ.
ומהסיבה הזו בדיוק, החלטתי גם שאני הולך למצא לי עבודה.





לפני כמה חודשים (כשסוף השירות כבר בהק באור לבן מסנוור באופק,
אשר גרם לי לעיוורון כה קשה שלא יכולתי לבצע שום מטלה שקיבלתי,
מה שגרם למפקדי שיחיה לרחרח בפקודות מטכ"ל בנושא ביטול חופשת
שיחרור ומניעת חופשים בכלל), התחלתי להתעניין ברעיון החדיש
הזה, שנקרא למצא עבודה. כי הרי, עד עכשיו, לא ממש חיפשתי אותה,
את העבודה. אלא היא חיפשה אותי ("יוסי! אין לך מה לעשות?"
"למען האמת הרס"ר, לא." טמבל, "אז בוא, בוא יוסי, קח מגרפה.
אתה רואה את העץ ההוא?" "איזה? זה שנמצא בצד השני של הבסיס?"
"כן." "כן, אני רואה" "יופי. תתחיל לגרוף את העלים מהש.ג, עד
שתגיע לעץ. סע!" מטומטם! אידיוט! 'לא עושה כלום הרס"ר',
דפוק...
), ועכשיו, אני צריך לצאת לשם לבד, ובראש מורם, כדי
להתחנן שמישהו יואיל בטובו לקחני תחת חסות כנפיו, ועוד לשלם לי
על זה.

התחלתי להסתובב בין יודעי דבר, שאלתי לעצתם. המעטים שטרחו
לענות לי אמרו, "דבר ראשון, אתה צריך להכין לך קורות חיים".
שמעתי, עשיתי.

הכנתי לעצמי קורות חיים לפי כל כללי הטקס. שמתי את נתוני
האישיים בכותרת (אז שכחתי לרשום שאין לי רשיון נהיגה. ביג דיל.
חוץ מזה, אני לא אשם שאין לי ראייה מרחבית, ושהטסטר לא הצליח
לבלום בזמן. אפילו הלכתי לבקר אותו בבית החולים פעם אחת.
באמת!).

אחרי נתוני האישיים, השארתי שדה ריק ליד כותרת הניסיון
התעסוקתי שלי. איך שאני רואה את זה, לחיילים משוחררים אין סיבה
שיהיה להם איזשהו נסיון קודם בעבודה אזרחית, וזאת המחויבות של
כל אזרחי המדינה להעסיק חיילים שאך זה סיימו את שירותם למדינה
שבה כולם חיים בשקט בזכות החיילים שמסכנים את חייהם יום יום
בשבילם. (מי צעק נאיבי? מי? שיקום נראה אותו!).

מתחת לנסיון תעסוקתי, אמרו לי יודעי הדבר, צריך לרשום אילו
תפקידים מילאתי במהלך השירות שלי. לקח לי הרבה זמן למצא דרך
מכובדת לרשום "עובד רס"ר", למרות שתמיד אמרו לי שכל עבודה
מכבדת את בעליה. שלי לא כיבדה אותי. למען האמת, היא הביאה אותי
כמה פעמים לכלא.
אחרי שדחיתי את השמות האלטרנטיביים 'מש"ק ניקיון בסיסי',
'מאבחן סניטריה' ו'אחראי צוות ניקיון', החלטתי ללכת על 'מש"ק
תפעול ביצועים כלל בסיסי'. איזה יופי של עיוות המציאות, אני
חושב שאני יכול להיות חבר כנסת.

מבקשים בדרך כלל לכתוב בקורות חיים על אילו תוכנות מחשב אני
יודע לעבוד, משום מה כולם חושבים בימינו שמחשבים זה חשוב, וכל
בעל עסק שמכבד את עצמו מנסה שיהיו לו אחד או שניים כאלה בעסק.
אישית, לא ממש היה לי מה לכתוב בשדה הזה, אז כתבתי את התוכנה
היחידה שאני יודע להפעיל - 'סוליטייר'.

רוצים גם בדרך כלל בקורות חיים, שנכתוב מה התחביבים שלנו, הדבר
היחיד שיכולתי לכתוב היה 'רביצה של שעות על גבי שעות מול מסך
מרובע בעל תמונות מרצדות תוך כדי גירוד כפייתי של הגוש המדולדל
שבין החלק העליון של הגפיים התחתונות שלי', אבל לבסוף החלטתי
שזה לא יאה לכתוב את זה בקורות החיים שלי, אז כתבתי רק,
'גירבו"ץ מול הטלויזיה', זה נראה מכובד יותר, מתפלסף פחות.
אנשים לא אוהבים פלספנים.

יש אפשרות גם להוסיף לקורות החיים המלצות, אבל באמת, אנשים, מי
ימליץ עלי לאיזושהי עבודה? אפילו בבסיס לא יכולים לראות את
הרגע שאפשוט את מדי. ולא בגלל הגוף השרירי והמדהים שלי.

לאחר שסיימתי לכתוב את קורות חיי הקצרים, חזרתי ליודעי הדבר.
הם אמרו שהדבר השני שיש לעשות, הוא לחפש מודעות דרושים ולשלוח
להם את קורות החיים שכתבתי.
אמרו? אמרו. אז עשיתי.
שלחתי קורות חיים למליון וחצי עסקים. קטנים כגדולים. חשובים
יותר וחשובים פחות.
שלחתי קורות חיים לכל מי שטרח לרשום את מספר תא הדואר שלו ע"ג
דפי העיתון הלבנים.

לאחר מכן חזרתי ליודעי הדבר, והם אמרו לי שעכשיו מחכים. "מחכים
למה?" שאלתי אותם, "שמישהו יתעניין בקורות חיים שלך" ענו
ביובש.
"כמה זמן לחכות?" שאלתי שוב, אחרי שלא ממש אהבתי את הרעיון של
לחכות, שזה כמו לרבוץ מול הטלויזיה, אבל עם מטרה.
"כמה ימים" אמרו יודעי הדבר, "לאחר כמה ימים, תצטרך להתחיל
לחפש שוב, כי זה אומר שהם לא התעניינו בקורות חיים שלך, והם לא
עונים למי שהם לא מעוניינים בו. זאת אומרת אנשים כמוך".
חיכיתי.
עבר יום, עברו יומיים, עברו שלוש. וכלום. אף אחד לא שלח שום
דבר.
למען האמת, היחידים ששלחו מכתב, היו החבר'ה מ'מעריב', שכתבו
שהם לא הבינו את התשובה ששלחתי לחידת הקולנוע שלהם, ושהם לא
מכירים שום שחקן בשם יוסי שוורץ (זה אני!), אבל בגלל ההשקעה
שבהדפסת התשובה הארוכה והמפורטת שלי, ועל המחקר הרב שעשיתי על
חייו הפרטיים, מגיעה לי מתנה צנועה. דיסק של שרית חדד. שרית
חדד! איכס.

הייתי מיואש. מליון וחצי (טוב, מיליון וחצי זאת הגזמה, אז לא
ממש מליון וחצי, אבל הרבה) אנשים לא ענו לקורות חיים שלי.
הרגשתי הכי לא יוצלח בעולם.
ידעתי שהנה, אני יוצא מהצבא, ואני נכנס באופן אוטומטי
לסטטיסטיקה של האבטלה בארץ, ולשם שינוי, אני לא עושה את זה
מרצון.
תכננתי כבר את ההתאבדות הפומבית שלי בכיכר העיר. ראיתי את עצמי
בונה עמוד תלייה, מחבר חבל בראשו, מכניס את ראשי לתוך לולאת
החבל, וקופץ למטה לקול שאגות ה-"קדימה! תתאבד!" של ההמון הרב,
ושאגות ה-"לא יוצלח שכמוך, לא קשרת את זה חזק מדי" של הורי,
תוך כדי שהקשר, שלא עמד בהבטחתו, נפרם ואני ממשיך ישירות
לרצפה, ללא קול הקראנץ' המיוחל של מפרקתי.

בסופו של דבר, לאחר שבועיים של המתנה, צלצל הטלפון. עניתי. היה
טעות במספר. אבל בפעם השנייה שצלצל הטלפון, היה על הקו נציג של
חברת 'בלוקבאסטר וידאו', שאמר שקורות חיי בהחלט נגעו בלבו, כי
גם הוא, הקדיש את כל חייו עד לעבודה שם בגירבו"ץ מול הטלויזיה.
מה אתם אומרים? התחביבים שלי עניינו אותו.
הוא אמר לי לבוא לראיון עבודה יומיים לאחר מכן. הלכתי.

הגעתי למשרדים של בלוקבאסטר בראשון לציון, נאמר לי על ידי
המגרב"ץ מבלוקבאסטר להגיע למחלקת כוח אדם, לדבר עם שרית.
כשהגעתי למשרדה של שרית, היא הושיבה אותי בכסא מולה, ושאלה:
"אז למה אתה חושב שאתה יכול לעבוד בבלוקבאסטר?", להגיד לכם את
האמת, היא תפסה אותי טיפ טיפונת לא מוכן.
"אמרו לי לבוא, אז באתי." הייתה התשובה שלי.
"אהם." הייתה התגובה שלה לתשובה המאוד מתוחכמת שלי, "הבנתי.
תודה רבה." שירה קמה מכיסאה, והובילה אותי אל מחוץ למחלקת כוח
אדם, בדרך הוסיפה ש'אין לי כרגע משרה פנויה למישהו בעל
הכישורים שלך' וכל מה שלא ניסיתי להגיד לה בקשר לזה שלא הייתי
מוכן לשאלה כל-כך כבדה בשעה כל-כך מוקדמת בבוקר, ולזה שהיא
צריכה לדבר עם הבחור שמגרב"ץ ושעובד אצלם בחברה כי הוא אמר לי
לבוא, לא עזר.

חזרתי הביתה, כולי מדוכא ובטוח בעליבותי. על השולחן בסלון היה
מכתב, ממוען אלי.
פתחתי את המכתב, הוא היה ממכון הדסה לרפואה פסיכיאטרית, היה
כתוב שם שהם גאים להודיע לי שלפי הרישומים שהם קיבלו מצה"ל,
אני מתאים באופן יוצא דופן להשתתף בניסוי מיוחד שהם עורכים על
הרגשות של חולי נפש בפוטנציה במצבי לחץ, ושאני מוזמן להגיע
אליהם לתחילת העבודה, מיד עם השחרור שלי.
הייתי כל-כך מאושר, הבנתי שבסופו של דבר, אני כן טוב בשביל
משהו, אני כן טוב בשביל משהו!

חזרתי לבסיס ביום למחרת, וסיפרתי למפקדי שיחיה על המכתב
שקיבלתי, והוא אמר שהוא עצמו המליץ עלי למכון, ושהוא מאוד שמח
שסוף סוף מישהו יתייחס אלי כמו שצריך להתייחס אלי.
הייתי כל-כך מאושר, שחיבקתי אותו.
הוא שלח אותי לכלא לשבוע. אבל הוא לא דיווח על זה לאף אחד, ככה
שהזמן הזה נחשב לי בשרות, ולא דחו לי את השחרור. איזה מפקד טוב
יש לי? אה?





אתמול יצאתי מהכלא.
היום יצאתי לחופשת שיחרור.
עוד שבועיים, אני מתחיל לעבוד.

השמיים הם הגבול רבותיי. אם אתם באמת רוצים משהו, כל מה שצריך,
זה טיפת כוח רצון. הרבה מאמץ והשקעה, וקצת עזרה מחברים טובים,
או מפקדים שרוצים בטובתכם.
אם לי זה קרה, זה יכול לקרות לכל אחד. באמת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לעוד מישהו תהה
למה לסידרה
גולשים בזמן
קוראים ככה?
(הרי הם לא
גולשים בזמן!)


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/01 0:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקולס קופיטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה