תמיד כשיש עצב, גם הגדול ביותר, יש שמחה.
אבל אצלה זה לא ככה, העצב שלה, אין בו חיוך.
אתה מסתכל בה ומרגיש כאילו לעולם היא לא תחייך שוב, מרגיש
כאילו אתה לעולם לא תחוש שוב שמחה, עצב מעיק שאין לו סוף ואין
לו הקלה.
גם כשהיא שמחה, הכי שמחה שאי פעם ראיתי אותה, יש לה את הצל
הזה, של העצב.
גם כשהיא מאושרת, זורחת ממש,
ככה שנדמה שאפשר לרוץ אחריה ולתפוס כוכבים שנופלים מהצחוק
המתגלגל שלה,
גם כשאפשר לרוץ בעקבותיה ולתפוס בידיים את כל החיוכים
והנצנוצים בעיניים, גם אז זו לא שמחה נקייה.
תמיד הוא שם, יושב לה בחזה, העצב.
שורף לה בתוך הבטן, מכלה את השמחה הגדולה ביותר.
ואחרי שאתה תופס את הכוכבים של הצחוק הם מתנפצים לך ביד ונשאר
לך רטוב מהדמעות.

תמיד אני רוצה להבין למה היא כל כך עצובה, ורק טובע ביופי שלה.
מחכה לנצנוץ הזה.
לכוכבים שייפלו מהצחוק ולא יתנפצו לי בידיים,
הפעם.
ותמיד היא נשארת עצובה, עם השמחה החולפת, והעצב הכבד מנפץ לה
כל כוכב צחוק וחיוך.
אני יודע שזה מעבר לעצב, אני יודע שאין שום מילה בעולם שיכולה
להגדיר את מה שהיא מרגישה.

אני יודע שאני לא מסוגל לחיות את החיים שלי אתה, זה שובר
אותי.
זה מנפץ לי את הלב  כל פעם אחרי שהיא תופסת אותו, כל פעם מחדש.
בכל מחשבה עליה, בכל פגישה מחדש, ונשארות לה ביד רק הדמעות.
הדמעות שאני בוכה כשהיא לא רואה,
כשאני מבין שאין לנו דרך משותפת.
שאין מי שירוץ אחריי ויאסוף רסיסים של נפש פצועה,
ויחזיר בשלמות לתוכי.
כשאני מבין שהפרתי את הבטחתי הגדולה ביותר אליה,
נסיכתי, שלעולם לא אפגע בה או אתן לה להיפגע שוב.