"אז..."
היא הסתכלה במבוכה על הרצפה שהייתה מכוסה בדם שלה, כנראה חושבת
על איך לפתח איתי שיחה.
"לאן את הולכת מכאן?"
רציתי לענות לה בצורה מייבשת כי אני סתם שונאת אותה אבל אחרי
מה שקרה אז העדפתי לענות ב"לא יודעת" פשוט.
לא ממש חשבתי על מה יקרה אחרי שאני ארצח אותה, בעקרון כל מה
שעבר בראש שלי הקיץ זה רק תהליך הרצח עצמו, אז עכשיו שזה
הסתיים לא ממש ידעתי אם בכלל היה לי חשק להשאר לשיחת נפש. לפני
שסיימתי לספור את כל הסיבות נגד שהייה ממושכת היא התיישבה
לידי, נוטפת מדם. נוטפת עליי.
בדיוק שמתי לב שהסכין עדיין הייתה נעוצה בחזה שלה. כנראה שגם
היא בדיוק שמה לב לזה כי העיניים שלנו נפגשו בדרך חזרה מהסכין.
היא החזירה את מבטה לחזה שלה וכיחכחה בגרונה כמין תזכורת.
"אה, שכחתי..." ציינתי בפניה.
מילמלתי גם "סליחה..." תוך כדי שהידיים שלי הניעו את הסכין מצד
לצד כדי להוציא אותה. זה היה רגע מביך. נראה לי בשביל שתינו.
"את רוצה לשחק שש-בש?" היא שאלה פתאום.
"לא", עניתי בעצבנות. אני לא יודעת למה הייתי עצבנית.
"למה?"
"כי אני לא יודעת לשחק שש-בש"
"אז אני אלמד אותך"
"למה שתרצי ללמד אותי שש-בש אחרי ששיפדתי אותך?"
היא לקחה שנייה לחשוב.
"לא יודעת. נראה לי שפשוט משעמם לי"
העצבנות שלי התגברה.
"מה זאת אומרת 'נראה לי'? או שמשעמם לך או שלא"
היא הסתובבה אליי.
בפעם הראשונה בחיי הבנתי למה סופרים מתכוונים כשהם כותבים 'מבט
חודר'.
"תקשיבי, אני אולי מתה רק 5 דקות אבל אני מבינה בזה יותר ממך!
אני לא יודעת אם כן משעמם לי או לא, אבל אני כן יודעת שאני
רוצה שש-בש ובתור הרוצחת שלי את חייבת לי משחק!"
עם המילים האלו היא קמה למדף והוציאה לוח.
אני שתקתי. זה תמיד עדיף. |