רק קצת.
זה תמיד מקל.
הפרעה פסיכוטית אחת שמחפה על אחרת.
מי אמר שזה אסור?
לי דווקא נראה כפיתרון הגיוני, רק לא שרמזתי (חס וחלילה), שאחת
מהן צריכה ללכת... אצלי הכל מקובל.
אז אני בסדר.
סוקרת בעינים סביבי, ותמיד מוצאת, הרי יש לי דימיון מפותח, לא
צריך לזלזל... רובכם פה לא מכירים אותי, או שמא רק מתיימרים
להכיר.

"התיימרות"
אם תנסו לבדוק על מה העולם בנוי, זאת תהיה התשובה, או לפחות
אחת מהן, (ולתמימים שביניכם, העולם לא בנוי על אחדות, עזרה,
הבנה, סובלנות, סבלנות, או שאר השיט שמלמדים בכיתה ה'2 של
המורה שרה/רחל/חווה/אמירה וכדומה, בשיעור "מנהיגות", או לא
יודעת איך קוראים לזה היום).
לא אנקה את עצמי מאשמה, לא רוצה לשמוע על זה הערות, אני לא שה
תמים וגם אתם לא... אז בלי נסיונות להיות תמימים בבקשה. (תודה
מראש).
"כולם מבינים", "כולם היו שם", "זה הגיל", "מאוד אופייני
למתבגרים"... או האהוב עליי ביותר "כולם ככה, כי כולם עוברים
את זה עכשיו, את/ה לא מיוחד/ת".
עכשיו אנחנו מנוחמים, ומרגישים ה-ר-ב-ה יותר טוב עם עצמנו.
נכון?
עכשיו אנחנו לא ננסה להתאבד/ נשקע בדיכאון/ נברח מהבית/ ננשור
מבית ספר... וכל היוצא בזאת.
לא! מה פתאום!
כי הרי מישהו, אי שם או פה, מבין אותנו, או לפחות מתיימר
להבין.

אז רק עוד קצת.
פעם אחרונה, אני מבטיחה (כן בטח!).
אולי רק עד הפעם הבאה שיהיה לי רע, (שזה אולי עוד יומיים, כי
בואו נודה בזה, אני לא בן אדם אופטימי).
אף אחד לא ידע... אחח התענוג הגדול מכולם, שאיש לא יכול למנוע
ממני, וגם אל תנסו.
או כמו שאני אומרת (לעצמי כמובן), אם אף אחד לא יודע, זה לא
קרה.
אז רק עוד פעם אחת.
רק בשביל להרגע.
להרגיש את הכאב האופורי הזה שוטף את כל גופי... שוב.

אבל אתם מבינים אותי.
אז ודאי ארוץ אליכם בזעקת עזרה
YA RIGHT
אבל אתם תבינו, ותעזרו.
איך?
תתיימרו (שוב) להגיד שאתם מבינים אותי, כי בואו נתערב שאתם
לא!
כמו שאני לא אגיד שאני מבינה חולי סרטן, כי אני לא, אז למה אתם
כן.
שוב... למה לעזעזל, העובדה ש"כולם" כמוני, אמורה לעזור לי?

הזוי וקטוע...
או שלא.