"תהלוכת המתים", כך כינוה תושבי העיר, הייתה מוקד הבידור
המרכזי בקליאנס, קהל רב התקבץ בכיכר השוק מדי חודש לצפות
בהוצאות להורג.
לילה ירד, התהלוכה הייתה בעיצומה, אלפי אנשים עמדו בשולי
הרחובות עת הובלו העבריינים מבית הסוהר המקומי, דרך אחוזתו של
המושל - שהייתה ממוקמת במרכז העיר, ועד לרחבת התלייה. אקינט
פסע בשלווה יוצאת מן הכלל יחסית לאדם שעומד להיתלות בעוד מספר
דקות, אך מוחו לא היה נתון למחשבה שחייו עומדים להקפד בעוד
מספר רגעים, הוא בחן את השלשלאות שהיו מהודקות בחוזקה סביב
גופו וניסה למצוא בהן ולו פגם קט אחד שעשוי לסייע בידו להימלט,
בכל פעם שהרגיש במבטו של אחד השומרים היה שומט את השלשלאות
מידיו, כאילו מודה בתבוסתו, ומנסה להסב לעצמו מראה נינוח. בני
לווייתו של אקינט - שותפיו לפשע, שאף לא ידעו מה פשרו, צעדו
מאחוריו בעצבנות, פניהם היו חרושי קמטים, עייפות שהעידה על
העימות הממושך שהתחולל בינם לבין חיל המשמר עת ניסו לעבור
בשערי העיר ללא אישור מטעם הרשויות. עתה, לאחר שסוף סוף מצא
פרצה במתכות הכבדות בהם נכבל, נחה רוחו של אקינט והחל שוב צועד
באותה קלילות בה פסע תחילה. התהלוכה הגיעה עד לביתו של המושל
ולאחר מכן פנתה לעבר הסמטאות האפלות של העיר, צחנה שררה
במעברים וריח עשן מר התאבך ברחובות, היה זה האזור היחיד בעיר
אליו לא העזו התושבים לצאת ללא ליווי של משמר העיר. מדי יום
ביומו היו נמצאות גופות שסועות, זבות מדם, על מפתני הדלתות.
תושבים, שהיו נחטפים ללא הרף ברחבי האזור, לא נראו עוד ברחבי
העיר. התרחישים זעזעו את חיילי המשמר ולא היו רבים שששו
להתלוות לתושבי הסמטאות המועטים, שיצאו לצפות במחזה מיוחד
במינו זה, ולאחר מכן השתרכו מאחורי ההמון, שצעד בהתלהבות אחרי
השבויים עד לאזור בו עתידות היו להתבצע התליות.
הצעדה הייתה ארוכה ומייגעת ונראתה לאקינט כנצח. "עתה," חשב,
"אנו מובלים ברחובות ככלבים, יבוא יום... יום בו כולם יכירו
בגדולתנו, ולא יעלו עוד על דל שפתיהם מילות גנאי או השפלה, הם
יירתעו מאיתנו, גופם ייתקף בצינה רק למשמע שמותינו, יבוא
יום..."
המחשבות התערפלו במוחו למשמע תרועות חצוצרה, שהיו כה רמות עד
כי נשמעו בכל רחבי קליאנס. "צריך להתארגן, ומהר," הרהר בהולכו
לכיוון הכיכר, "האם יהא עלינו להסתתר ביערות וולגאז? עד אשר
נמצא מקלט?" אך מחשבות אלו לא ניקרו במוחו זמן רב, "הבריחה,"
חשב, "היא חשובה מכל, עלינו להתכונן!" הוא הטה את ראשו לאחור
והשמיע יבבה מחרישת אוזניים, מספר רגעים לאחר מכן, נשמעו יבבות
זאבים מחרידות עוד יותר, הם הגיעו מכל הכיוונים. השומרים
והאנשים בקהל נתקפו בהלה פתאומית והחלו אצים לכל עבר- יוצרים
מהומה, מנסים להזעיק עזרה. אקינט הסיר מעליו את השלשלאות במהרה
ופנה לעבר הרטיין, שהיה אחד מהלוחמים הנועזים ביותר בחבורה,
הוא הזדקק לעזרה מעטה מאוד, היות וגם הוא הצליח לשחרר קלות את
אזיקיו במהלך הצעדה. וכך, פנה כל מי שהשתחרר, לעזור לרעיהו, עד
אשר היו כל תשעת הרעים חופשיים ומוכנים למנוסה. ופתאום, נשמעה
צווחה חדה מבינות לקהל, כל הסובבים נדמו. גופת עלפית נראתה
במרחק מה מהחבורה, מוטלת על האדמה הלחה, מפרכסת וזעה ללא מנוח,
מבטנה החטובה ניגר דם בזרם בלתי פוסק, ניכר היה כי זהו פצע
מדקירת פגיון. העלפית השתנקה ועייניה נפערו למראה בטנה, מכוסה
כולה בדם עלפים ירוק, היא פלטה אנקה חלושה והשתתקה. "אני יכול
להצילה!" נשמעה קריאה עמומה מהקהל, זוטון קטן קומה החל לפלס
דרכו בקהל המופתע. משהגיע לעלפית, כבר היו בידו עשבי המרפא
ששלף משקיק עור קטן שהיה תלוי בחגורתו. "אין זמן! מהרו!" צעק
אקינט, שניים מבני חבורתו הרימו את העלפית הפצועה בעדנה וארבעה
נוספים נאלצו לאחוז בזוטון המתפרע, "אחרי!" אקינט פתח במרוצה
לעבר השער האחורי של העיר, וכן עשו חבריו. מפקד המשמר החל
לצעוק לכל הכיוונים, מחלק פקודות. "לאן עכשיו?" שאל אקינט את
עצמו משהגיעו הוא ורעיו לשער שהיה נעול במנעול ענק מימדים
ומקובע בתוך חומת האבן האיתנה. "תנו לי לנסות!" צרח הזוטון
"אני מומחה בפריצת מנעולים!". "עזבו אותו," אמר אקינט בקול
מתון, "הניחו לו לנסות, אין לנו כל ברירה אחרת."
הארבעה הרפו מאחיזתם והזוטון נפל בקול חבטה גדול על האדמה,
סינן קללה בהביטו לעבר הגברים ששמטו אותו, קם במהירות על רגליו
והחל לנער את בגדיו. "מהר, טיפש שכמותך!" צעק אחד מבני החבורה,
"המשמר יעלה בקרוב על עקבותינו!". הזוטון מיהר והתייצב לנגד
השער, הוא התעלם מידו המושטת של הרטיין ואך שלף מכיסו כלי
מתכת, שלא היה מוכר לאף אחד מבני החבורה, הרי ככלות הכל - הוא
עצמו המציא אותו!
הזוטון פתח את הכלי בכמה תנועות יד, ולתדהמתם של כל הנוכחים,
הכלי היה ארוך כעת, פי שלושה מאורכו המקורי. הוא הניפו מעלה,
ודחף אותו לחור המנעול, סובב מספר פעמים אנה ואנה, פעם מושך
לעברו ופעם דוחף חזרה. לאחר דקות ספורות היה המנעול מוטל על
האדמה והשער פתוח לרווחה. "מצוין, וכעת, נשים פעמינו לעבר יער
וולגאז, זהו המקום היחידי בו נוכל למצוא מחסה, לפחות לעת עתה,
אולם לפני-כן, עליך לטפל בעלמה" אמר אקינט בהביטו לעברו של
הזוטון, הזוטון הנהן קלות והורה באצבעו לעבר סבך עצים במרחק
מטרים ספורים מהם.
שני הגברים שנשאו את העלפית הצעירה הניחוה בזהירות על מצע עלים
רך שהכין אקינט בצל העצים, העלמה הייתה מחוסרת הכרה ונשמה
בכבדות. הזוטון ניגש אליה בפיזור נפש וכרע לצידה, עורם עלים,
שנמצאו בקרבת מקום, לאחר מכן שלף שני אבני צור מכיסו, האחת
ארוכה ודקיקה והאחרת מעוגלת, את חוד האבן הארוכה שהחזיק בשמאלו
תקע במרכז הערימה והחל לשפשף בה את האבן שהחזיק בימינו, לאחר
מספר רגעים ניצתה האש. כל בני החבורה הצטופפו סביבו וצפו,
הזוטון קטן-הקומה שלף מכיס פנימי צלוחית רקומה מעלי תאנה ושפך
לתוכה את כל תכולת מימייתו שהייתה קשורה ברצועת עור צרה ותלויה
על כתפו, אחר הניח את הצלוחית על ערימת ענפים רטובים, שהשעינם
אחד על השני מעל לאש עד אשר החלו המים לרתוח. משהוציאם, זרק
לתוך הצלוחית את עשבי המרפא והניח למים להיספג בגוון האדמדם של
העלים ובסגולות המרפא שלהם. בינתיים, הוציא ממחטה שהייתה תלויה
על חגורתו ומשהיה התבשיל מוכן, טבל  אותה בצלוחית וסחט אותו
מעל לפצעה של העלפית. בני החבורה נרתעו למשמע זעקתה של העלמה
והחלו לתלות מבטים מאיימים בזוטון, לאחר מספר רגעים, משהוטב
לה, הצליחה להסדיר את נשימתה ונשאה את עיניה לעבר אקינט, שכרע
לצידה. "היכן אני?", שאלה בקול חלוש, ואחר, תשושה, עצמה את
עיניה ונרדמה בשלווה לאור המדורה.