"תותים בחום
נושקים אל הצחוק
קובעים מי מתוק"
(איך מדברים בסודות?)


אווירה סטודנטיאלית.
סטודנטיזם. כיף. למה?
אם יצא לך טוב ואתה לומד באוניברסיטה אז הדבר הראשון שאתה נתקל
בו הוא קיר מבטון מבוצר של אטימות.
מערכת קרה ומנוקרת. סיסטמה. אנשים = מספרי תעודות זהות.
בקשות מיוחדות? ללכת לקראתך? לא באוניברסיטה...
ואז אתה מנסה להרכיב מערכת. פה אתה נדרש לאומנות. מנסה לרשום
את עצמך בזמן לאיזה שיעור ממש לא מעניין, נדחק בין ערמות
הסטודנטים. וזה אחרי שישבת שלושה ימים בבית ותכננת איך ללמוד
עם החבר'ה, איך לגמור את התואר המזורגג ועוד להרוויח יום חופשי
(כל זאת בעת ובעונה אחת). פרדוקס.
מה שיצא לך בסוף זה שהצלחת לפנות לעצמך את יום ד'. אבל ביום ב'
יש לך שיעור ב-08:00 והשיעור הבא מתחיל ב-18:30. איזה כיף...
מתחיל הסמסטר. כל מרצה והקריזה שלו. לוקח לך חצי סמסטר רק
להתאים את עצמך לקריזה ואז אתה מספיק ליהנות מהתחמנות רק חודש
(פלוס-מינוס). אחרי זה - תקופת הבחינות המייגעת.
והמרצה - מבקש שתקראו את המאמר של פרופ' מנדלוביץ' בנושא
"מערכת התאים המולקולארית וזיקתה לתפקוד נכון של מנגנון
הזיכרון". מה זה?! לוקח לך חצי שעה רק להבין את הכותרת.
ואתה, אתה סטודנט רציני.
הולך לספריה למצוא את המאמר. סאגה.
למי שלא מבין על מה אני מדבר, הספרייה באוניברסיטה היא בת חמש
קומות. בערך 3,987,582,435 כותרים. אז אתה ניגש למאגר הנתונים
הממוחשב. שם עומדים בתור בין 7 ל-8 סטודנטים לפניך. בדרך כלל
הם טכנופובים ולוקח להם למצוא את מראה המקום כ-10 דק' בממוצע.
שרפת שעה רק על מראה המקום.
טיפסת במדרגות, חיפשת את המדף ואוווווופס - הסטודנטית שרצה
ועקפה אותך במעלה המדרגות לקחה את העותק האחרון של קובץ
המאמרים.
נשברת? לא. היית ב'גבעתי'. חינכו אותך שאין דבר כזה להישבר.
אז אתה רודף אחריה, משיג אותה ומבקש לצלם את המאמר.
היא, חיננית (ניצבת בפני בוגר מסוקס מפלחה"ן 'גבעתי'), מסכימה.
אז אתם יורדים למרתף, לפארק מכונות הצילום.
אוי ואבוי. רעש והמולה. מיליוני סטודנטים ממתינים בתור למכונות
הצילום (שחצי מהן מקולקלות בכלל). אחרי שעה ורבע אתה מצליח
להגיע למכונת הצילום. "יש!". אנחת רווחה. משלשל חצי שקל
(גנבים!), מצלם. תמיד הצילום הראשון יוצא עקום. שרפת חצי שקל.
כפרה. ואז אתה מצלם כמו מטורף 30 עמודים. ומסכנה הסטודנטית
שהסכימה לתת לך לצלם מלכתחילה.
כבר 19:30. אתה מגיע למעונות. טרוק!

מעונות?
אוהלי ה-12 בצבא היו הרבה יותר טובים.
שירותים משותפים?! אתה כבר בן 24 קיבינימאט.
שוב, רעש והמולה. ולמי יש כוח ללמוד ב-19:30. סיוט!

תקופת בחינות.
אתה בא ללמוד בספרייה. כל שנייה עוברת הזקנה עם העגלה עמוסת
הספרים וצועקת בקולי קולות: "ששששששששששששש!!!". עופי מפה, יא
מעפנה!
וכולם בועטים לך בתיק שנמצא במעבר.
אה כן, ובכניסה לספרייה השומר הזקן הופך לך את התיק ושופך את
כל תכולתו. ואז כל האוניברסיטה יודעת שאתה משתמש בקונדום בטעם
קולה.
והשומר? על מי הוא שומר? עליך? בטח לא. הוא לא מסוגל להוציא את
האקדח מהנרתיק. וחוץ מזה - אין לו אקדח. אשליות. זוכרים?
וחזרה לעניינינו - אתה לומד עם החבר'ה. יש את הסטודנטיות
החרשניות, אלו שכותבות כל מילה שיוצאת מפיו של המרצה במהלך
השיעור. בקבוצת הלימוד הן מדקלמות את החומר כאילו הן כתבו אותו
בעצמן. מתסכל! אתה פאקינג לא יודע כלום. איך תיגש לבחינה?!
מימון הלימודים.
לאבא לא קוראים רוטשילד ואמא היא לא שרי אריסון. או שכן?!
לא משנה. שורה תחתונה: אתה חייב למלצר כדי להחזיק את עצמך מעל
המים.
לא ארחיב. ראה פרק: "2 קולה, בבקשה".
והסאגה ממשיכה עוד ועוד (קטן הפוסט מלהכיל...).

שערו בנפשכם:
ללמוד את המקצוע הכי מעניין בעולם. לכאורה, מקצוע חסר תועלת.
בפרקטיקה - הוא מכניס לך לפחות עוד 3,000 ש"ח נטו למשכורת.
פרקטי מאד!
ללמוד בקבוצה עם החברים הכי טובים שלך.
כולם בני גילך. כולם מדברים בשפה שלך.
ללמוד באוניברסיטה רצינית (אחת מהמפורסמות בעולם).
פעם אתה לומד עם החבר'ה, ופעם אתה לומד עם כל הסטודנטים
באוניברסיטה. הטרוגני והומוגני כאחד.
ולכל אחד בקבוצה יש לפ-טופ. 30 חבר'ה. אחד מסכם את דברי המרצה,
כל שאר 29 החברים משחקים פיפ"א 2000 על הלפ-טופ. טורנירים.
בסוף השיעור, המסכם התורן שולח את סיכום השיעור לחבר'ה במייל.
ואז לכולם יש את כל החומר על הלפ-טופ.
ויש איזו פיליפינית (נכון, קצת מעליב. במקרה שלנו מדובר בבחורה
מקסימה) שלפני תחילת הסמסטר מרימה טלפונים לכל המרצים, שואלת
אותם לגבי כל המאמרים שצריך לקרוא לקורס, הולכת לספרייה, מלקטת
את המאמרים, מצלמת ב-30 עותקים, כורכת לכדי מקראה. והמקראה
מונחת לפניך לפני תחילת הסמסטר. אתה חוסך את כל כאבי הראש של
הספרייה ופארק מכונות הצילום...
והיה והמרצה נזכר באמצע הסמסטר במאמר נוסף שאינו מופיע במקראה,
אתה מרים טלפון לפיליפינית ולמחרת המאמר מצולם, מונח אצלך בתא
הדואר.
ואתה לומד רק ארבעה ימים בשבוע.
ואתה גר בדירה שכורה בלב תל אביב (אתה לא משלם שכר דירה...).
וכל 30 החבר'ה גרים גם הם בתל-אביב.
ואתה לא משלם שכר לימוד.
ואתה מקבל משכורת חודשית נאה בשביל ללכת בכלל ללימודים (!).
וקנית רכב, ואתה מקבל הוצאות נסיעה.

ולא צריך למלצר. בזמן הפנוי אתה הולך לים. או לסרט. או
לתיאטרון. או לפאב. או ל...
ותקופת הבחינות, אוי תקופת הבחינות.
א' - אתה קובע לעצמך את תאריכי המבחנים ודואג לרווח את הזמן
שביניהם.
ב' - אתה לומד בקבוצה איכותית, עם מיטב עזרי הלימוד
הטכנולוגיים הקיימים בשוק.
ג' - אין את הסטודנטית שמשננת את כל המאמרים בע"פ.
ככה ממוצע הציונים שלך גבוה ב-10 נקודות מהממוצע החוגי.
אה כן, ובאמצע הלימודים אתה טס לכל מיני מדינות באירופה (לא
משלם, ממשיך לקבל משכורת, מקבל גם אש"ל). ועוד מקבל אקרדיטציה
אקדמאית על כך.
נשמע דמיוני?
אז זהו, שלא...

וכאמור - לכל סיפור יש סוף טוב.
ולכל כוס יש את החצי המלא...
ובכן, בעצם לא באמת רע להיות סטודנט.
למה?
כי:
א'. בסוף תמיד אתה מקבל במבחן 87 והסטודנטית החרשנית מקבלת 63.
והיא בוכה, אוי כמה שהיא בוכה. ולא נעים לך, אבל בפנים אתה שמח
ומאושר (אגב, אם היא נראית טוב - לך תנחם אותה...).
ב'. בגלל ההפסקות. בעיקר בקיץ. הבחורות נותרות בלבוש מינימאלי,
משתזפות על המדשאות, משחקות אותה לומדות.
ג'. בגלל שאם אין לך אהבה, סביר מאד להניח שתמצא אותה בתקופת
הלימודים.
ד'. בגלל שאתה בדרך כלל בגיל הנכון.
ה'. בגלל שאתה לומד להסתגל. וזה כיף לדעת לשחות במערכת כל כך
קרה ומנוקרת.
ו'. וזה כיף שכולם שוחים איתך ביחד.
ז'. בגלל יום הסטודנט. בגלל ברי סחרוף ואהוד בנאי.
ח'. בגלל שעברת לעיר הגדולה.
ט'. בגלל שאתה לא לומד במכללה או באוניברסיטה הפתוחה.
י'. בגלל שאתה באמת לומד (לא כמו בביה"ס...). והעולם פתאום
נפתח בפניך.
י"א. בגלל שברור לך שזה ייגמר מתישהו. ובאיזה שהוא שלב - זה
אפילו קצת חבל.
י"ב. בגלל שסטטיסטית, בכל אוניברסיטה ממוצעת יש יותר סטודנטיות
מסטודנטים.
י"ג. בגלל שסטטיסטית, ממוצע הציונים של גברים גבוה מזה של
נשים.
י"ד. בגלל הטקס המרשים בסוף והתעודה למסגור ולהצפנה במחסנים
המאובקים.
ט"ו. והכי חשוב - בגלל האווירה הסטודנטיאלית. בגלל האווירה
הסטודנטיאלית.