"הרים של קצפת, ממתקים ועוגות
ירח מפלסטיק וילדות בלי שמלות
יושבים על ענן ושרים
הרוח צוחקת באגם ענקית"
(משוגע אחד)

גלי צה"ל.
יום שישי, 10:00 בבוקר, אכילס נוסע הביתה כמדי שבועיים-שלושה.
שלט חוצות אלקטרוני ענקי מקבל את פניו בפינת קפלן - דרך פתח
תקווה. פרסומות מרצדות, הבזקים מלאי צבע מושכים את העין, לא
מאפשרים להתעלם. ברודווי בקטן, פה בג'ונגל הפרובינציאלי
המיניאטורי הזה. הרמזור אדום. ידיעה לקונית מחליפה את הפרסומת
של מילקי - "כוח צה"ל הרג 5 מחבלים בשכם". האור ברמזור מתחלף
ואכילס ממשיך.
נכנס הביתה, שוטף את פניו, משתדל להסיר את שאריות הצבע שנותרו
סביב האוזניים עוד מהפעילות של שלשום. עולה על ג'ינס, מחליף
חולצה ויוצא לסיבוב בסנטר - לפגוש את החבר'ה ולהתעדכן בצו
האופנה. הבוקר הוא בוקר שמשי, העיר המטריפה הזאת שוקקת חיים.
בתי הקפה מלאים בדינוזאורים, כולם יושבים קוראים את המוסף
לשבת, מעשנים, צוחקים, מספרים חוויות.
ואכילס - טובע בים האנשים, מרגיש שייך, חלק מההוויה הנורמאלית
הזו. משתלב.
המוכרת בפיצוציה מגישה את חבילת המסטיקים המבוקשת ומחייכת.
הספר שוב כועס "תגיד, למה אתה לא חופף את השיער?". והמלצרית,
מעט מתוסכלת, מגישה את ספלי הקפה ומציעה תוספות ברוחב לב שאינו
הולם את הבעות פניה. מן תיאטרון של אבסורד.
לו רק ידעו מה עבר עליו ב-24 השעות האחרונות. וב-24 השעות
שלפני כן. ולפני כן. לו רק ידעו כיצד עמד שם במרפסת, בלב הקסבה
של שכם, 20 מטרים של כלום מפרידים ביני לבין שלושה מחבלים
חמושים במן משחק כזה של הישרדות. לו רק חשו אפילו פעם אחת את
הנתזים המלחכים את הלחי אחר פגיעה של קליע תועה באבן הפינה
המסוככת. לו רק חוו את כוחו של האדרנלין המוזרק לורידים
באמצעות החשש מן המוות לאחר שלושה לילות ללא שינה - מחדד את
החושים, מרכז את החשיבה, מקטין את הצללית ב-50% משטח הפנים
הנורמאלי של הגוף. לו רק הביטו אל עבר אצבע הגליל ממרומי שמיס
אל-ערקוב והרגישו את החמימות הזו בלב, את אוויר הפסגות, את
הגאווה הפסיכית הזאת, הבלתי ניתנת לתיאור.
ואכילס - טובע בים האנשים, מרגיש שייך, חלק מההוויה הנורמאלית
הזו. משתלב.