"שיר כאב, עובר ושב
איזה מזל, אני שר עכשיו
שיר כאב כל פעם חוזר
אז אני שר עכשיו - אולי זה עוזר"
(בלוז כנעני)

טרנטינו.
בחפיפה לקראת הכניסה לתפקיד, בזמן האימון ברמת הגולן, נראה היה
שהכל מתנהל על מי מנוחות. למרות שכולם חשו שאוטוטו מקפיצים את
הגדוד, זה היה באוויר. כמות הפיגועים הבלתי נסבלת דחקה את הצבא
יותר ויותר לעומק הקונפליקט. העסק המסובך ממילא, הלך והסתבך.
יום לפני טקס ההחלפה - הקפצה. כולם שבוזים, אף אחד לא מופתע.
הכנות למבצע, דחיות, העתקת סדר הכוחות ממקום למקום, כובשים
עיר, ועוד עיר, ועוד עיר, ועוד... ואכילס נשאב כל כולו אל תוך
עולם המלחמה. שוכח מזו היושבת לה לבדה בבית, תלויה בין שמיים
לארץ. אכילס עסוק במלחמות, אין לו זמן אליה. יהיה בסדר, הוא
נוהג לומר לעצמו, האהבה חזקה מהכל, הקשר שלנו יחזיק מעמד גם
בתנאי מלחמה. והיא משוועת לטיפה של תשומת לב, ליחס,
להתעניינות. זועקת.
חלפו ארבעה ימים מתחילת המלחמה, השעה 01:26. הטלפון מצלצל
בדירה מספר 6. היא מרימה את השפופרת.
הוא: "הלו?"
היא: "היי. מה נשמע?"
הוא: "הכל טוב."
היא: "איפה אתה?"
הוא: "זה בסדר, אני במוצב."
היא: "יופי. מתי אתה מגיע הביתה?"
הוא (בקול ענות חלושה...): "אין לי מושג. יש באלגן."
היא: "כן, אני יודעת."
       "הלו?"
       "הלו?!"
       "הלו!"
קול עמום ומרוחק בוקע מתוך השפופרת: "תראו תראו, הוא עוד פעם
נרדם עם הטלפון..."

חלפו הפעם רק שלושה ימים. הטלפון שוב מצלצל...
הוא: "הלו?"
היא: "היי. מה נשמע?"
הוא: "הכל טוב."
היא: "איך היה המבצע?"
הוא: "היה טוב. מה שלומך?"
היא: "בסדר. אתה שומע, אתמול היה לי מבחן ב'סוגיות הלכתיות'
ונראה לי שהמרצה רוצה שכולנו נכשל."
הוא: "רגע. שנייה."
        "טוב, את שומעת? אני חייב להתנתק, אני אוהב אותך,
ביי."
היא: "ביי!"

חלפו ארבעה ימים...

אחרי חודשיים-שלושה קפץ אכילס הביתה. ל-24 שעות. אפטר. להקריב
מזמנו ולהתייחס אליה, לתת לה את התחושה שהיא חשובה באמת וגם
לחוש מעט את האווירה העירונית.
המדים מעופשים, הזיפים השחורים בולטים כשברקע מליחות הזיעה
הניגרת על הלחיים, הנעליים האדומות-אפורות והשיער הארוך מגדיל
את נפח ראשו של אכילס בערך פי שניים. אכילס גורר את גופו במעלה
המדרגות התל-אביביות ופוסע אל מפתן הדלת.
'טוק טוק'. "רגע!" נשמע קולה הצוהל מן העבר השני של הדלת.
הדלת נפתחת. היא עומדת שם, נשענת על הדלת בגופיה ותחתונים
בלבד, יפה, פשוטה, עיניים גדולות ולכלוכית מנצנצת, חיוך מאולץ.
"אהלן", היא אומרת. אכילס מתכופף לנשקה והיא מגישה לו את הלחי.
היא מסתובבת וחוזרת אל עיסוקיה - יושבת על הספה בסלון ישיבה
מזרחית, אוחזת קערית של קורנפלקס וצופה בטלנובלה. שקט.
אכילס בולע את הרוק, מביט במתרחש כלא מאמין, גוש של מחנק עומד
בגרון. מה קורה פה, לעזאזל?! הייתכן כי אחרי שלושה חודשים לא
מגיע לי אפילו חיבוק?! לוחש לעצמו. אכילס עוצם עיניים ואוחז
ביד שמאל במצחו. נכנס לדירה ופוסע באיטיות לחדר השינה המרוחק
עשרות של קילומטרים מהסלון. את תיק החפצים הוא זורק על הריצפה,
את הנשק מסיר מעליו ומכניס לארון. פושט את חולצת המדים, מניח
אותה על המיטה ומתיישב לידה. פניו שמוטות. מה קורה פה?! מה פה
לא בסדר לעזאזל?! איך הגענו לזה?! זועק אכילס בחרישיות מבלי
שאף אחד לא יישמע. אוחז את שיערו בשני ידיו, עוצם עיניים
בחוזקה כדי שהדמעות יישארו בפנים. התחושה מסריחה, מן מועקה כזו
שמשפיעה על הריכוז, מחנק...