גשם זרזיפי יורד בלאט, כתפיה הצרות מוטרדות מכך מעט.
היא נראית כמו שחקנית מישנה בסרט הוליוודי רע, סקסית נורא.
היא ואני ביחד כבר חודשיים, זה לא מעט בשביל צמד ערפדים.
אני אוהב אצלה בעיקר את השדיים ואת זה שהיא ששש שותקת לפעמים
אולי נלך לים עכשיו נביט איך הוא חובט גליו בחול,
אולי נשכב עירומים בגן השיקמים על ספסל וניזדווג בקול, העונג
גדול,
היא מציעה, את מציאה, אני לוחש ומלקק אוזן פצפונית,
שקרן, חרמן ועבדקן היא מגיבה בעינינית.
קוראים לה טל וזה מוזר בעיני שזהו שמה, אני קורא לה רבקה,
במילרע, על שם אימה.
זה מעצבן אותה נורא וזה גורם לי נחת כשהיא סוטרת לי בתחת.
אחר כך אנחנו מחליטים לא להחליט ולחזור לדירה שלנו ברחוב
רסקולניקוב 7 שם מחכה לנו דוסטויבסקי הקטנה, חתולה לבנה,
פרוותית, מטרופה ותובענית.
אני מעריץ אותה הערצה עיוורת בגלל הסיבה הדי מכוערת שהיא היצור
היחיד עלי אדמות שחודר לרבקהטל את כל השכבות ומביאה לידי הבעת
רגשות. מספיקות שתי יבבות ורבקהטל נמסה ומדובר בבחורה שמסוגלת
לירוק על קבצן בסימטה.
תגיד, טלרבקה שואלת פתאום שאלה אופיינית. אנחנו עדיין בעידן
ה"פוסטמודרניזם" או כבר אחרי ואם אנחנו אחרי אז איפה אנחנו
ב"פוסט פוסט מודרניזם" ?
היא עוטה על פניה מבט רציני. אני ממלמל משהו על זה שכל ההגדרות
האלה מעניינות לי את התוספתן ושתפסיק לזרוק לי מילים שהיא
שומעת בבתי קפה בשינקין.
בשביל מה אני יוצאת עם פרופסור לספרות אם הוא לא מסוגל להסביר
לי כלום? היא צורחת.
אני לא פרופסור לספרות, סתם המצאת את זה, אני מזכיר לה.
זה אחד המשחקים המטופשים שלך וכבר נכנסת אליו יותר מדי
ברצינות,
נמאס לי לשקר לכולם בכל מקום ונשבר לי לדבר בחרוזים כל היום.
אתה כן פרופסור לספרות, רבקהטל מתעקשת ודורשת, אז אני נכנע
ומסביר לה שלפי דעתי ( שכמובן מסתמכת על יצירות ספרות מרכזיות,
)
אנחנו נמצאים עדיין בתקופה אשר מוגדרת כפוסט מודרנית ומתאפיינת
בניפוץ כל המיתוסים ובהתמקדות באני ובפרטי על חשבון הציבורי
והפוליטי ושאין לי מושג איך תקרא, אם בכלל, התקופה הבאה
ושמצידי אפשר לקרוא לה "צביקה".
רבקהטל קוטעת אותי באמצע ובחדווה מורה על מרכז מיצחה הלבנבן.
תגיד, היא עולצת, אתה רואה כאן חור? ושוב, תסתכל טוב טוב אתה
רואה פה חור?
לא. אני עונה, מצפה לבאות.
אז אם אין לי כאן חור למה אתה מזיין לי את המוח?
היא מתגלגלת מצחוק. האדם היחיד בעולם שגורם לרבקהטל לצחוק הוא
רבקה טל.
אנחנו עולים על אוטובוס "אקורדיוני" של "דן". קו 5 ייקח אותנו
הביתה.
יש הרבה מקומות פנויים אבל רבקהטל מתיישבת דווקא בספסל האחורי,
נידחקת בין שני ילדים.
אולי היא מדמיינת שהיא פדופילית, אולי שהיא ילדה קטנה, אולי
שהיא פצצה של מחבל בתוך ילקוט בית ספר.
אני מביט בה, במוזרה הזאת.
חשבתי עליך כל הנסיעה. היא אומרת לי כשאנחנו מגיעים ומזנקת
מהמדרגה העליונה של האוטובוס, מעל לשלולית ואל המדרכה, עכוז
נכסף נחשף לשניה מתחת לחצאית ונעלם.
אני לעומתה יורד לאט לאט. טובל את מגפיי במים, רוכס את כפתורי
המעיל הגדולים אחד אחד, מיטיב את כובע הלבד על הראש, פותח
מטריה שחורה.
אך דווקא היא נראית כמו ג'ין קלי, מקפצת ושרה בגשם.
רבקהטל די עם השטויות, בואי נלך הביתה, אני מת לדפוק איזה
מקלחת וללכת לישון, אני אומר לה. היא רוצה לרקוד ולרקוד, עוד
ועוד.
קר לי, בואי נלך, אני מתעקש.
רבקהטל מוותרת. גם רבקותטל מתעייפות לפעמים.
אנחנו עולים הביתה. רבקהטל מדליקה את התנור החשמלי,
דוסטוייבסקי מכורבלת על הספה בסלון, גשם מפויס מלטף בחלון
חלושות.
רחוץ ומדיף סבון אני נכנס למיטה ונשכב על הגב בעיניים פקוחות,
מצפה.
טלרבקה מתעכבת במקלחת עוד דקה או שתיים שמרגישות לי כמו נצח.
היא כל מה שיש לי.
ואז היא באה אלי, יקירתי. היא נשכבת לצידי ומלטפת אותי כמו שרק
היא מלטפת. אני נושק לה במקום הנעים שלנו, ליפה, לזעופה,
למצועפה, לטל, לטלי שלי, אהובתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.