משה רבץ בפינה האהובה עליו בחצר והביט בתיעוב על מפלצת המתכת
הלבנה, החדשה והנוצצת שהשתכנה מתחת לסככה.
"מה הוא צריך אותה?" הוא חשב לעצמו. "ממתי אני כבר לא מספיק?"
כבר הרבה זמן הוא יודע שמערכת היחסים ביניהם היא כבר לא מה
שהייתה פעם.
פעם הם היו יושבים שעות ומדברים, או יותר נכון הוא היה מדבר
ומשה היה בעיקר מקשיב. משה תמיד התגאה בעובדה שהוא מקשיב
מצויין.
אבל השנים עברו והשיחות הללו התמעטו לאיטן. בהתחלה, משה חשב
שזה נורמלי, שכל מערכת יחסים עוברת עליות וירידות, ורק טבעי
שמערכת יחסים כל כך קרובה כמו שלהם תדעך אחרי כמה זמן, הם הרי
החזיקו מעמד המון זמן ביחד. אלא שהשיחות המשיכו להתמעט, ובלי
שמשה שם לב, כבר עברו כמה שנים מאז שהם החליפו יותר ממילות
נימוסים.
בסביבות המילניום, משה שם לב שהוא כנראה עובר סוג כלשהו של
משבר.
הוא התחיל לעשות כל מיני דברים שמשה לא הבין.
הוא היה לובש מעיל עור ונעלם מהבית לשעות ארוכות בלי הסבר,
משאיר את משה לחכות לו. גם כשהיה חוזר מתנשף ופרוע שיער הוא
היה רק מעיף מבט אחד על משה, כאילו רק כדי לוודא שהוא עדיין שם
ונכנס הבייתה.
משה קיווה שהכל בסדר ושהוא שמח. כנראה שכן, כי העיניים שלו
נצצו בזמן האחרון. הן לא נצצו כבר הרבה זמן.
אבל ככל שהעיניים שלו נצצו יותר, העיניים של משה הפכו כבויות
יותר ויותר.
משה לא אהב להיות לבד, והוא, היה האדם היחיד שאי פעם דיבר
איתו, וציפה שהוא יבין. אנשים בדרך כלל לא ציפו שמשה יבין מה
הם אומרים, ולכן לא מצאו טעם בלדבר איתו. היו כמה ילדים בשכונה
שהם גרו בה עכשיו שהיו באים לפעמים והיו משחקים איתו ולפעמים
אומרים כמה מילים, אבל זה לא היה מספיק.
משה התגעגע לתקופה שהם טיילו מסביב לעולם, הם היו מטיילים הרבה
והוא היה מסביר לו על כל דבר.
משה ידע הרבה יותר מרוב האנשים שלא טרחו להקשיב לו.
משה בעיקר התגעגע לשיחות שלהם. הוא דיבר עם משה על הכל, אבל
הוא הכי אהב לדבר עם משה על אמונה, ועל דת ועל אלוהים.
ועכשיו הוא חזר פתאום הבייתה עם מפלצת המתכת הרועשת הזו,
שהוציאה עשן שגרם לעיניו של משה לדמוע. ושיכלה לזוז הרבה יותר
מהר ממה שמשה היה מסוגל לזוז אי פעם. גם כשהוא היה צעיר.
משה קם על רגליו והתקרב לחלון וראה שהוא יושב וקורא חוברת
לבנה שעל הכריכה שלה היה ציור של המפלצת. "אופנוע" היה כתוב
שם. משה כבר שמע את המילה הזאת פעם, לפני כמה שנים, כשאחד
הילדים בשכונה קיבל משהו שקראו לו "ריש איום" או "ריש איון" או
משהו כזה. הוא ידע שאופנוע זה משהו שרוכבים עליו.
אח"כ הוא ניגש למפלצת שעמדה עכשיו שקטה ודוממת, ובעט בה
בעדינות. היא השמיעה צליל מתכתי צורם. משה נאנח והתנחם בעובדה
שהצליל לא נשמע מרוצה.
משה הרכין את ראשו בעצב, הוא ידע שזמנו עבר, שאחרי אלפיים שנה,
הקדמה סוף סוף השיגה אותם, ועכשיו הוא צריך ללכת.
משה יצא מהחצר ופסע אל האופק מבלי להביט לאחור.
הוא מצא מישהו אחר שהסכים לדבר איתו, ציפה שיבין, ואפילו חיכה
לתשובות. ובפינה האהובה עליו בחצר החדשה שלו, משה רבץ, וחיכה
לסוף העולם, לראות איך הוא, המשיח, מסתדר עם אופנוע.