רעש לא נותן להם להתרכז, לא מרשה להם להפסיק להעמיד פנים
ולהיות הכי קרובים שרק אפשר לבפנים. הרעש מנוגד מדי לבפנוכו
שלהם והם חייבים להשוות לחצים לפני שהם יכולים להתקרב. בבפנים
של האנשים האלו יש שקט ושלווה ואין דמויות שכבר מתו, אבל עדיין
ממררות את החיים. בבפנים שלהם אין תולעים, אין עובש ואין
חלודה. אצלם הכל נקי, חדש, בוהק ותמים. אין להם רעש בפנים, רעש
של רצח, גניבה, אונס ובכי. אצלם אין דיבוק, אין להם משהו שגורם
להם להכאיב ואז לכאוב על הכאב שהם גורמים. הם לא שונאים כאב,
כי הם לא מרגישים תחושה עזה כמו זו יותר מדי פעמים בחיים שלהם.
להם אין קורבנות בפנים שרוצים לצאת ולספר לעולם את הסיפור
שלהם. אין להם, פשוט אין.
כשהם רואים מישהו, אין להם מצפון שדופק להם על כל הקירות שרק
יש ורוצה לפרוץ החוצה ולצרוח. אין להם חשק לגעת, לרכוש בעלות
על כל מה שהם רק רואים. הם לא היו בורחים מבית הספר הטוב שאבא
שילם עליו הון כסף ולא אכל הרבה ולא אכל מספיק. הם תמיד, לא
משנה מה הם עשו, סלחו להם. אמרו עליהם שהם ילדים טובים, ושהם
לא רעים באמת ושהם ישפרו את ההתנהגות שלהם בפעם הבאה. עליהם
אמרו שהם תמיד היו ותמיד יהיו טובים.