"שלום יש לכם משלוח פרחים." נשמע זימזום של אינרקום, והשער
נפתח. נכנסתי פנימה, והתחלתי לעלות במדרגות שמובילות לדלת
הכניסה. "יעל!?" שאלה אותי אמא, כשהיא פתחה את הדלת וראתה
אותי. "זו את?" " כן אמא. זו אני. חזרתי לראות אתכם." "ילדת
כבר? איך קראת לתינוק?" " כן אמא. ילדתי לפני שבוע בניתוח
קיסרי." "רק לפני שבוע? אבל עברה יותר משנה אז שנכנסת להריון"
"כן אמא, נכון. רק שהתינוק הזה מת. הוא גווע מרעב ברחם שלי כי
הוא לא קיבל מספיק אוכל. כמעט חודש שלם הוא נרקב בתוכי, ואז
שמתי לב שמשהו לא בסדר. אז הלכתי לחדר מיון בשערי צדק, והוציאו
לי את הגופה מהגוף." "יעל, כל כך דאגתי לך. גם אבא. באמת"
"נכון. אחרי שצעקת עלי שאני זונה ושאני אצא מהבית שלך ולא
אחזור יותר לעולם. נכון. אני באמת מאמינה לך." "יעל, זו הייתה
שטות להגיד את הדברים האלה. סליחה. ניסינו לחפש אותך אחר כך."
"אל תשקרי לי! לפחות תודי באמת. זה שאת משקרת לעמך זו בעייה
שלך. אם היית מחפשת אותי היית מוצאת." "לא נכון, יעל, בבקשה"
"אף אחד מכם לא חיפש אותי באמת. ואת גם יודעת למה. לא רציתם
למצוא אותי. לא רצית למצוא את הבת הבכורה שלך, שנכנסה להריון
בטעות. לא היה לך נוח להתמודד עם העובדות."  "יעל, סליחה,
עשיתי טעות. אני מצטערת." "אל תנסי לגרום לי לרחם עליך. זו לא
אשמתי ואל תהפכי את מה שקרה לאשמתי. את זו שסילקת אותי מהבית
שלך ומהמשפחה שלך, במקום לעמוד לצידי כמו שהיית אמורה לעשות
בתור אמא שלי! אל תהפכי את זה לאשמתי! לא נכנסתי להריון
בכוונה!" " יעל, חשבתי שעשית את בכוונה, כדי להרגיז אותי. לא
ידעתי." "את חושבת שרציתי להכנס להריון ולברוח מהבית?! מה
פתאום?! למה שאני אזרוק את החיים שלי לפח בכוונה?!" "סליחה,
טעיתי."

"את מוכנה לבקש מיואב, אלון, ומליאן, שנראה שנשארו האחים שלי,
למרות שלא הייתי בבית לצאת כדי שאני אוכל לחבק אותם." "יעל,
למה שלא תיכנסי קר בחוץ." "כן אני יודעת שקר בחוץ כי בזכותך
ישנתי בחוץ כבר כמה חודשים טובים. תקראי להם." "יואב, אלון,
ליאן, בואו, יעל כאן בחוץ." "יואב אלון, ליאני שלי! כל כך
התגעגתי אליכם!" " טוב. חיבקת אותם. מרוצה?! עכשיו תיכנסו
פנימה. אני לא רוצה שתחלו." " אה, אז לך איכפת מזה שהם יהיו
חולים, אבל לא מזה שהילד שלי מת מרעב והתחיל להרקיב לי בבטן!
לך לא היה איכפת ממני כל החודשים האלה. את יודעת מי היה היחיד,
מכל המשפחה והחברים, שבא וחיפש אותי? רותם. כשאני כבר גוועתי
מרעב, וישבתי קפואה על המדרכה ברחוב,הוא זה שבא, ונתן לי את כל
הכסף שהיה לו, שהוא חסך לאיזה מחנה קיץ שהוא בנה עליו כבר
חודשים, כדי שלי יהיה מה לאכול, אחרי שנגמר לי כל הכסף שלקחתי
איתי." "יעל, סליחה. אין לך מושג כמה אני מצטערת." "אוי, אולי
תפסיקי כבר עם הקיטש הזה?!"
"סליחה גבירתי, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל אולי תרשי לי
לישון על הדשא שלכם? אני אקום מוקדם בבוקר, לפני שהשכנים יראו
אותי אצלכם. אני לא אעשה רעש. באמת." "יעל?! מה קורה פה? למה
שלא תישני בתוך הבית על המיטה שלך?" "לא תודה. אני מעדיפה
לישון כאן בחוץ, כדי לא להפריע לכם. מותר לי?" "כן. מותר לך"
"תודה רבה לך גבירתי. רק, מתי אתם מתעוררים?" " למה את שואלת?"
"כדי שאני אדע באיזו שעה אני צריכה לצאת מפה בבוקר." "את יכולה
להשאר כאן כמה זמן שאת רוצה."
נשכבתי על הדשא, על קרעי שמיכה ישנה ששייכת לי. נשכבתי על
הבטן, והלכתי לישון. כשהתעוררתי בבוקר, קמתי, וראיתי שאמא שלי,
הטובה, פרשה עלי שמיכת פוך טובה, ומעליה שמיכת פליז ושמה כרית
מתחת לראש הרזה שלי. לידי חיכה לי מגש, עם פרוסת לחם עבה מרוחה
בחמאה, ולידה כוס זכוכית גבוהה ושקופה מלאה בחלב. על המגש היה
גם פתק. "בוקר טוב, יפה שלי." התחלתי לבכות. אני לא זוכרת אם
זה היה מאושר, או מהקלה, או פשוט מהתחושה הטובה, המתוקה הזו,
שחזרתי הביתה. אכלתי את פרוסת הלחם, וחזרתי לישון, מכורבלת
בתוך שמיכת הפוך העבה, שפעם ראיתי אותה כמובן מאליו. קמתי שוב,
עם תחושה של חום ליד הפנים שלי. קערת מרק, ואמא שיושבת לידי
ומלטפת את מה שנשאר מהשיער שלי אחרי תקופת הרעב שעברה עליו.
"בואי, תיכנסי." היא אמרה בקול הכי רך שאפשר לדמיין. "החתול
שלך התגעגע אליך." קמתי, עזרתי לה לקחת את הדברים פנימה,
וחזרתי לחיות. חזרתי הביתה.