עד אותו יום לא פחדתי מחושך. ולא פחדתי מחיילים במילואים. ולא
פחדתי מרוסים. וגם לא פחדתי לנסוע בטרמפים לבד. ובטח שלא פחדתי
לספר לרפי, החבר שלי, כל מה שאני רוצה. אבל מאותו יום הכל
השתנה. מאותו יום פחדתי מחושך ופחדתי מחיילים במילואים במיוחד
כאלה שיש להם נשק. ופחדתי מרוסים ופחדתי לספר לחבר שלי כל מה
שאני רוצה. אבל לא פחדתי מטרמפים. ולא פחדתי לנסוע לבד
בטרמפים, כי הייתי בטוחה שאם אני אמשיך לנסוע בטרמפים ואם אני
לא אדבר עם רפי על מה שקרה אז זה יעלם. וחשבתי שאם אני אמשיך
לשכב עם רפי הכל יעלם. הכל יהיה בסדר. זה יהיה כאילו שום דבר
לא קרה.

אני חשבתי שאם אני אתנהג כרגיל זה יהיה כאילו זה לא קרה. כאילו
לא עליתי על הטרמפ הארור הזה. כאילו הוא לא איים עלי עם הm16
שלו. כאילו הוא לא נגע בי בגסות הזאת. אני חשבתי שאם אני אתקלח
4 פעמים כל יום אז אני לא ארגיש את המגע שלו עלי, את הריח שלו
מהבגדים שלי. אני חשבתי שאם אף אחד לא ידע מזה אז אף אחד לא
ידע כמה מזוהמת ומטונפת אני. אני חשבתי שאם אני ארעיב את עצמי
ואקיא את הנשמה אז אולי אני אהיה מספיק קטנה ורזה בשביל להישאב
בחור של הביוב במקלחת. אני חשבתי שאם אני אקח כדורי שינה לא
יהיו לי סיוטים. אני חשבתי שאם אני אשאר ערה כל לילה כל הלילה
אז אני לא אחלום עליו ולא יופיעו ההזיות האלה. אני חשבתי
שהאלכוהול יפיג את כל תחושות התיעוב והגועל האלה שיש לי.

זה היה ביום רביעי בערב. היו לי ולרפי שבעה חודשים ביחד. כל
חודש היינו חוגגים. נפגשנו בחוף שליד הצומת כי זה קרוב
לפנימייה של רפי ולבית של חברה שלי. כשכבר הייתי צריכה לחזור
רפי אמר לי שהוא ייסע איתי בטרמפ ואני אמרתי לו "זה בסדר" כי
זה סתם מאריך לו את הדרך. ואז הוספתי בצחוק "אולי אני אלבש
גופיה כדי שיעצרו לי מהר?" ורפי קיבל פרצוף רציני ואמר "תיזהרי
את". "זה בסדר רפי" אמרתי לו. אני הלכתי לתחנה שלי והוא הלך
לתחנה שלו מעבר לכביש. אחרי חמש דקות עצר לי אוטו עם
מילואימניק רוסי ואני אמרתי לעצמי "ואללה יופי הוא חייל"
ועליתי על הטרמפ. על המראה הקדמית היה תלוי איזה דיסק שהיה
כתוב עליו "לבעלי הנשמה מאישתך האוהבת" והוא אמר לי "אני חייל
אל תדאגי" ואני חייכתי חיוך מבויש כזה.

הוא שאל "איך קוראים לך?" ואני עניתי "דפנה" והוא אמר "שם יפה
דפנה. אני אוהב את השם שלך" והיה לו מבטא רוסי כזה והוא עצר
ברמזור והעביר להילוך ראשון ומהילוך ראשון הוא העביר את היד
הגדולה שלו לברך שלי. ואני קפאתי במקום. לא הצלחתי להגיד שום
דבר וראיתי שהוא לוקח פנייה שמאלה במקום ימינה. וראיתי שאין
מכוניות על הכביש הזה והכל חשוך חוץ מפנס רחוב אחד בודד. "אני
צריכה להגיע לבית של חברה שלי. היית צריך לקחת את הפנייה
ימינה" אמרתי לו, כולי מגמגמת ורועדת. "אנחנו נגיע לבית של
חברה שלך" הוא אמר וחייך "קודם נשחק קצת" הוא אמר "מה יש
דפנה?" הוא ליטף לי את הפנים "את לא אוהבת לשחק?" הזזתי את
הפנים שלי ממנו והוא ויצא מהאוטו. אני הייתי בטוחה שהוא הולך
להרוג אותי עכשיו. אני הייתי בטוחה שהוא הולך להביא את הנשק
שלו ולהרוג אותי פה במקום.

כמה שרעדתי. היה קיץ ואני רעדתי. ואני רציתי להגיד "תן לי לרדת
מהאוטו" או "אני לא רוצה לשחק" או משהו כזה. או לקחת את
הרגליים שלי ולהתחיל לרוץ. אבל לא יצא לי כלום מהפה והרגליים
שלי, כאילו נטעו אותם באדמה. הוא הוציא אותי מהאוטו וזרק אותי
לאדמה ואני בכיתי וכאב לי ואמרתי לו "לא" אבל זה לא עניין
אותו. והוא קרע לי את החולצה והפשיל לי את המכנסיים והוא חדר
פנימה וזה כל כך כאב. והוא גנח ואני בכיתי וזה כאב. אמרתי לו
"די... זה כואב" והוא צעק עלי ונתן לי סטירה ואני נאבקתי בו
ושרטתי אותו והוא הלם בי באגרופיו והוא צעק עלי "שתקי זונה"
ואני בכיתי ולא הצלחתי להעיף אותו ממני. אני לא הצלחתי לזוז
תחתיו והוא המשיך להלום בי באגרופיו ואני בכיתי. כמה שאני
בכיתי. כמו בובת סמרטוטים הוא השתמש בי. ואז כשהוא גמר הוא שאל
"נכון שנהנית?" ואני לא עניתי והוא אמר "די מתוקה. די לבכות."
וסידר לי את השיער והכניס אותי לאוטו. הוא אפילו נתן לי חולצה
"כי קרעתי את שלך אני מצטער" הוא אמר.

והוא הוריד אותי בטיילת ואני הייתי כל כך המומה. והמשפט "זה
בסדר אני חייל" לא הפסיק להדהד לי בראש. והוא נעלם כל כך מהר.
משאיר אותי סדוקה ומתפוררת. והיו שם כל כך הרבה אנשים. וכל כך
הרבה מוזיקה. וכל כך הרבה אורות. וכל כך הרבה רעש. וכולם זזו
כל כך מהר ורק אני נשארתי תקועה באותו מקום. מסתובבת מסביב
המומה ממה שקרה. מנסה לחשוב שאולי זה לא קרה אבל אז הכאב הפיזי
מזכיר לי שזה כן קרה.

כשהגעתי לבית של חברה שלי נכנסתי מהר למקלחת ולא משנה כמה זמן
ישבתי שם ושפשפתי עם הסבון, לא הצלחתי להוריד את כל הגועל
ממני. ובכיתי. כמה שבכיתי... כל כך הרבה בכיתי עד שחשבתי
שיגמרו לי הדמעות. אבל אז עוד המשכתי לבכות והבנתי שלא משנה
כמה אני אבכה, לא ייגמרו לי הדמעות. וכבר לא ידעתי מה זה
הדמעות שלי ומה זה המים של המקלחת. באותו לילה לא נרדמתי. וגם
בלילה שאחריו וגם הרבה לילות שאחריו. הייתי שוכבת במיטה,
מקשיבה לרחשי הלילה ויודעת ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
שהכל מעכשיו יהיה שונה. ידעתי שאני לא אספר את זה לאף אחד.
הרגשתי כל כך רע. ידעתי שלא הייתי צריכה לעלות על הטרמפ. הייתי
צריכה לברוח ממנו. ידעתי שזאת אשמתי. וידעתי שאני לא אספר את
זה לאף אחד כי ידעתי שאם אני אעלים את זה, זה יהיה כאילו זה לא
קרה. ידעתי שאם אני אמשיך כרגיל, זה יעלם. כי אם מסתירים בעיות
מתחת לשטיח, הן נעלמות.

והמשכתי כרגיל. ולא סיפרתי לרפי שום דבר. והמשכנו להיות ביחד
כאילו הכל רגיל. ומבחוץ הכל היה רגיל. והמשכתי ללכת לבית ספר.
כאילו הכל רגיל... אבל הכל לא היה רגיל. הכל היה ההפך מרגיל.
אני לא הייתי ישנה בלילות, היו לי פחדים ולא משנה כמה התקלחתי
לא הצלחתי להסיר ממני את הגועל. את האשמה. את הכאב. ולא הצלחתי
לאכול ולא הצלחתי לחייך וירדתי במשקל המון. ורפי שם לב שמשהו
לא בסדר והוא היה שואל "מה קרה?" ואני הייתי מסתכלת עליו במבט
תמים ואומרת "כלום אני עייפה" וכשהיינו ביחד במצבים אינטמיים
אני הייתי בוכה כי לא ראיתי את רפי מעליי. ראיתי אותו. ראיתי
אותו ואת העיניים האכזריות שלו. והייתי בוכה ורפי לא היה מבין
מה קורה לי. יום אחד הוא אמר לי ש"ירדת יותר מדי במשקל" ואני
אמרתי לו "אז כמה קילוגרמים פחות, מה יקרה?" ומנסה לחייך אבל
תמיד היה יוצא לי חיוך עקום ומאעפן כזה. ורפי שם לב שמשהו לא
בסדר ואחרי שלושה חודשים תפסתי את האומץ וסיפרתי לו. מילה
במילה סיפרתי לו. ובכיתי ולא הפסקתי לספר לו. והוא היה בהלם
שלא סיפרתי לו עד עכשיו.

רפי אמר ש"לא ככה מתמודדים" ו"את לא מתמודדת טוב" אז הלכנו
לקבוצת תמיכה רק כדי להראות לו שכשמדובר באונס אין כזה דבר
"ככה לא מתמודדים" או "את לא מתמודדת טוב".