אור בוהק וחזק... ושקט.

ציוץ ציפורים, רעש מכוניות נוסעות וכמה צפצופים. העיניים
נפתחות לאט לאט...
מתבונן מסביב. חדר ריק. מסתכל על השעון. 08:03 בבוקר. רכבת
שהייתי אמור לקחת כבר לפני שעה ורבע נסעה ממזמן. מבין שזהו
תחילתו של יום רע. מתקשר להודיע שמאחר, ולובש במהירות מדים
מקומטים מהשבוע שעבר, שהיו תלויים בקרבת מקום. הדלת נפתחת
וקאיה נכנסת ומקשקשת בזנב שלה, הרי היא לא מאחרת לשום מקום.
מתקרבת לאט עם הלשון בחוץ כדי לברך אותי על שקמתי בזמן, יוצא
מהבית כמו שלומפר, כמו שאבא היה אומר כשהייתי ילד.

אור חזק ובוהק גורם לעיניים שלי לכאב... מתחיל לרוץ אל עבר
תחנת האוטובוס הקרובה, וממתין שם עם אישה קשישה שבוחנת כל פרט
ופרט בי. היא מקמטת את מבטה ומסתכלת הצידה כאילו לא שמה לב
לקיומי. האוטובוס שמגיע לפתע קוטע הכל. נכנס, מראה את התעודה
המוכרת והישנה שלי לנהג שמחייך, ויושב בכיסא האחרון. קושר את
הנעליים שלי, שם את הכומתה בכותפת, מהדק את החגורה, משקפי שמש,
שעון, דיסקית, מחזיק מפתחות, והפלאפון שלי, כולם הונחו במקומם.
מקווה שלא ישימו לב לכמה דברים ששכחתי לעשות מרוב לחץ כמו
לצחצח שיניים, או להוציא את הלכלוכים של הבוקר מהעיניים,
ויוכלו להתרכז בעובדה שאיחרתי לבסיס.

יורד מהאוטובוס בשעה ששיערתי שאני אגיע. אף אחד לא הופתע
לראותי. המשמרת שהייתי אמור לעשות נדחתה לשעת ההגעה שלי. שמתי
את הכובע שלי, את הסרט מ.צ שלי (משטרה צבאית), וחגורה לבנה,
והולך לטייל בבסיס ולרשום כמה דו"חות לחיילים שלומפרים. נתקל
בדרכי בכמה "היי, מה קורה? ביי" ומנסה איכשהו לעמוד על הרגליים
ולהדחיק את העובדה שלפני פחות משעה עוד היה ציוץ ציפורים.

היום עובר. יוצא מהבסיס. השמש שהייתה למעלה למעלה בשמיים
כשהגעתי נראית כחצי ירח מהצד, והאור היחיד שיוצא מצליח לסנוור
אותי מבעד למשקפי השמש. מגיע אל התחנת רכבת הסמוכה, רואה
שפספסתי את הרכבת בכמה דקות, ומוצא את דרכי אל השירותים.

שוטף את הפנים. מחפש נייר טואלט, ולא מוצא. רק כמה ניירות
רטובים מרוחים היטב על האסלה. נאנח... טיפות מים עושות מסע
הארוך מן השיער דרך הלחי ועד לסנטר שלי... ומסיימות את דרכן
על
הכיור. מביט במראה... לא את אותו מבט של בוקר לראות אם השיער
במקומו ושלא חסרה לי עין, מבט של חלום בהקיץ. האוזניים שלי
שומעות צעקות אך אני במקום אחר.

שפת הכנרת. אוהל קטן שמספיק לשניים. אבנים קטנות מפוזרות על
החוף, גלים רדודים של בוקר. ריח של ים. צליל ים וכמה שחפים.
הריצ'ראץ' של האוהל יורד לאט לאט. מציץ לבחוץ, רואה  את השמש
עולה. מהופנט. מביט כך מספר רגעים ויוצא החוצה. טובל רגל בתוך
המים. קר. נעים. מחייך. יד עוטפת את המותניים שלי... מהצד
מופיעות פנים יפות. "בוקר טוב אורק'ה", אומרת. החיוך הקטן
שהיה
על פניי הופך לחיוך רחב. "בוקר טוב חנצ'ו... איך ישנת?", "לא
ישנתי טוב... אתה נחרת... כרגיל". צוחק. מקרב את השפתיים שלי
אל הצוואר שלה והנשיקה שמעניק לה מדגדגת.

"לציבור הנוסעים שלום,
התחנה הבאה, הוד השרון-כפר סבא, תחנה זו היא אחרונה לרכבת זו,
היציאה מהתחנה באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד, אנו מודים לכם
שבחרתם לנסוע ברכבת ישראל". מביט במראה. הפנים שלי מחייכות בלי
סיבה והחיוך מסרב לעזוב אותי. נאנח... למה הרכבת הגיעה כל כך
מהר?