אבי חשב שהשתגעתי, אחי לא מדבר איתי והועפתי מביה"ס. כמה צרות
בשבוע אחד. זה לא שניסיתי לעשות משהו רע, רק להשתעשע קצת.
זה התחיל כשחזרתי מביה"ס. אחי חיכה לי בבית. כ"כ שמחתי לראותו.
הוא חוזר מהצבא פעם בשבועיים. הוא הראה לי את הרובה שלו, רובה
נקי ומצוחצח. הוא הסביר לי עליו הכל. איך מכוונים, איך יורים.
לא ישנתי כל הלילה. למחרת היה האחד באפריל ולא תכננתי כלום. אז
החלטתי לעשות משהו משוגע, משהו מגניב. התגנבתי לחדרו של אחי
ולקחתי את הרובה. ניסיתי להכניסו לתיק אך הוא היה ארוך מדי
ובולט לעין. לקחתי כמה בריסטולים צבעוניים ועטפתי את הרובה.
בבוקר, אחי עוד ישן. אבי העיר אותי ולקח אותי לביה"ס.
"מה זה מה שיש לך בתיק?" הוא שאל.
"לשיעור אומנות." אמרתי, ונכנסתי למכונית.
הלכתי עם התיק ממכוניתו של אבי ועד לשער ביה"ס. אף אחד לא שם
לב. ואז הגעתי לשער. השומר עמד שם. אף אחד אף פעם לא הסתכל
עליי ככה. הרגשתי שהוא יודע. אך המשכתי ללכת כאילו כלום.
נכנסתי לתוך ביה"ס, לתוך כיתתי והתיישבתי. קצת פחדתי. פחדתי
שאחי יגלה שנעלם לו הרובה ויספר לאבי. אבי היה מרביץ לי כמו
שמעולם לא הרביץ. ידעתי שאין מה לעשות. כבר לקחתי את הרובה אז
לפחות שאעשה איתו משהו.
המורה נכנסה והתחילה להסביר. לא הקשבתי. לא הייתי מרוכזת,
חשבתי רק על הרובה ועל המתיחה שאני הולכת לעשות. ידעתי שכולם
יזכרו אותה. חיכיתי לרגע שבו אקום עם הרובה וכולם ייבהלו.
"עכשיו? לא עכשיו?" התלבטתי עם עצמי. לא ידעתי מתי ואז החלטתי
שכשהמחוג הגדול יראה על שמונה והמחוג הקטן יראה על 6 אני אקום
מכיסאי. ספרתי את השניות, הדקות, ועיניי היו נעוצות בשעון שעל
הקיר.
ואז הגיעה השעה. קמתי ממקומי. הוצאתי את הרובה מהתיק וכיוונתי
אל כיתתי. המורה נשארה פעורת פה וצעקות התלמידים החרישו את
אוזניי.
"שקט!!" צעקתי, "מי שייפתח את פיו או יזוז ממקומו יקבל ירייה
חדה בליבו." כ"כ שמחתי להגיד את זה. כאילו זהו סרט, ואני
בתפקיד הראשי. הרגשתי שליטה על כולם וזה נתן לי הרגשה טובה.
הזזתי את הרובה מאחד לאחד. ואז אחת מחברותי התחילה לרוץ החוצה
בבכי.
"תסתמי!" צעקתי לה, אך היא לא הקשיבה. כיוונתי אליה את הרובה
כדי להרתיע אותה. אך היא המשיכה לרוץ. טענתי את הרובה, ויריתי.

היא נפלה על הרצפה ודיממה. היא לא דיברה, רק שתקה. שתיקת נצח.
לא ידעתי שהיו בו כדורים. בהתחלה חשבתי שאזרוק את הרובה ואצעק:
"אחד באפריל! אחד באפריל!..." אך זה לא היה כך. זרקתי את הרובה
על הרצפה ורצתי אליה. השומר תפס אותי והזמינו משטרה. מאותו רגע
הכל השתנה. כבר לא היה לי שם. קראו לי רוצחת. אבי המשיך
להרביץ. ואחי לא העז להביט בי. מאז כבר לא היה לי עם מי לדבר.
עם המשטרה, עם הסורגים, או עם מכותיו של אבי שבא לביקור. מאז
גם איבדתי חברה, איבדתי את האהבה, ואת היופי שנמצא בחיינו.
איבדתי הכל ומה שנשאר זו אכזבה אחת גדולה...