"ובכל זאת, הייתי צריכה למות." מלמלה מירי לעצמה בעודה עומדת
מול תמונתה במסגרת הכחולה, שתלויה במסדרון הרחב בבית ילדותה.
עיניה הכחולות זרחו מבעד לזכוכיות במסגרת פלסטיק עבה, ותלתליה
נצצו באור השמש. החיוך הילדותי עם השפתיים הרכות הביע אהבה אין
קץ, ואפה הסולד היה כולו תמימות ואושר. כך הייתה מירי כשהייתה
בת חמש. כל כולה זוהרת ומאושרת, חסרת דאגה ומכאובים. מירי
מעולם לא חשבה מה עלול לקרות; היא פשוט אהבה את החיים, אהבה את
השמש והפרחים, ואהבה את כל מי שאהב אותה בחזרה. מירי הייתה
ילדה רגילה בת חמש. מירי הייתה ילדה רגילה גם כאשר מלאו לה
שמונה, ואפילו בגיל עשר עוד הייתה כמו כולם. המורים בבית הספר
תמיד אמרו לאמה באסיפות ההורים ש"מירי ילדה מקסימה, והלוואי
שכל הילדים היו כמוה". אם שאלו את מירי, היא אמרה שהיא רוצה
לחיות עד גיל מאה ושיהיו לה ארבעה-עשר ילדים. היא רצתה אופניים
ולשוט בנהר, היא רצתה לנסוע ברכבת לחיפה ולשחות בים. רק כשמלאו
למירי ארבע עשרה שנים היא רצתה למות.

במיטה מירי חבקה את אמה ובכתה. אמה הסתכלה עליה בעצב והבינה את
הפחד הנורא של ילדתה הקטנה. מירי כל כך פחדה למות עד שהיא לא
היתה מסוגלת לקום מהמיטה מתוך חשש שגופה הקטן לא יוכל לעמוד
במעמסה ומלאך המוות יקח אותה בלי לשאול. היא פחדה שהמלאך מחכה
לה במסדרון מחוץ לחדר עם כובע שחור וגלימה אדומה.

בגיל שש, כמו ילדים רבים, המוות נראה לה כמשהו רחוק שמגיח
בהפתעה גמורה וחונק ללא אפשרות לברוח. המוות מבחינתה היה לידה
רק בשביל אחרים. היא ידעה שהוא קורה, למשל, לאנשים זקנים מאוד,
או למי שחולה במחלה איומה. מירי גם ידעה שאסור לשחק בנפצים
ושצריך להסתכל לשני הצדדים לפני שחוצים כביש, כי גם שם מלאך
המוות בוחן אותה. למרות שידעה שמוות קיים בעולם, מירי לא חשבה
שהוא באמת יקרה גם לה.

ביום אחד בלי סיבה מיוחדת מירי פחדה למות, ואף אחד לא דאג כי
כולם ידעו שמירי עוד קטנה ויש לה עוד זמן. אחרי כמה שבועות
מירי הבינה שהיא תמות בעוד המון המון שנים, ושאף אחד אחר לא
ימות עד שלא תגדל ותלמד להתמודד. היו כמה אנשים בחייה שמירי
ידעה שלא תוכל לחיות בלעדיהם. מירי החליטה שאם הם ימותו לפניה
היא לא תסתכל בכביש לפני שתחצה, ואז גם היא תמות. פתאום היא לא
פחדה מהמוות כי היא הבינה שהוא נורמלי לחלוטין ושיש לה זכות
לשלוט בו.

כשהתחילה ללכת לכיתה א' הסתכלה טוב טוב לפני שחצתה את הצומת
המסוכן לפני ביתה. מידי פעם נדה בראשה לשלום למלאך המוות שחיכה
ליד עמוד החשמל ובדק שכל הילדים חוצים בזהירות. לפעמים ילד רץ
אחרי כדור בכביש, או רוכב אופנוע עקף בחוצפה מכונית נוסעת. רק
אז צעד המלאך כמה צעדים קדימה, ולפעמים אפילו הושיט את ידו
לאחד האנשים השרועים על הכביש. הוא רק רצה לעזור להם לקום.
כשמירי הרגישה את המלאך צועד קדימה עברה בה צמרמורת. היא ברחה
משם בלחץ ופחדה שהוא ראה אותה לפני שהספיקה להסתתר. בימים כאלה
מירי שכבה על המיטה בחדר של ההורים, הסתכלה בטלויזיה, ונסתה
לשכוח את שקרה. בתוכה התחולל קונפליקט הגיוני. מצד אחד לא
האמינה במוות אך מצד שני הרגישה את נוכחותו הקרובה. קרובה
מידי, לדעתה.  

כשמירי הייתה בת אחת עשרה היא לא הצליחה במבחן בחשבון. היא
הרגישה כאילו מסך עכור מכסה את עיניה ומונע ממנה "לראות". היא
עצמה את העינים ופקחה אותן שוב. המסך העכור שב ועלה מנגד עיניה
וחדר הכיתה נראה לה מטונף ומזוהם. בראש התחילו להתנגן לה
מנגינות מפחידות, והעפרון פתאום הצמיח שיניים חדות שדקרו את גב
ידה. מירי נגבה בשרבולה את הדמעות שנקוו בזוויות עיניה, ויצאה
מהכיתה. היא הלכה הביתה במהרה והצליחה להתחמק בקושי מהמלאך
שקרא לה בכביש.

בבית היא נשכבה על המיטה ובהתה בצמחים הירוקים שעל אדן החלון.
המלאך טיפס על קיר ביתה והחליק ממנו שוב. הוא ניסה להאחז
בסורגי החלון אבל הם היו צפופים מידי בשביל שיצליח לתחוב את
ראשו ברווחים. מירי קמה מהמיטה, סגרה את הדלת כשיצאה, ועברה
למיטה של ההורים. אמא שלה גנחה מכאבים.

אלה היו ימים עצובים של סוף השנה והאויר הדחוס שבחוץ חנק את
כולם ולא נתן להם לנשום. מירי פרסה את ידיה לצדדים ונסתה למלא
את ראותיה באוויר צלול, אבל המסך העכור צף מולה וחסם את האוויר
בדרכו אליה. מירי ראתה דרך מסך עכור במשך שלוש שנים נוספות,
והראות שלה כבר סבלו ממחסור חמור בחמצן. היא הלכה עם הסנטר
למעלה מנסה להגיע לאויר הגבוה, אבל גם שם המסך לא אפשר לה
לנשום. היא ישבה לבד בכיתה, מפחדת שיחסמו לה את מעט האויר שעוד
נותר סביבה, אבל גם הוא לאט לאט התכלה. בגיל שלוש עשרה אמא של
מירי הפסיקה להיות אמא של מירי, והאויר הדליל שעוד נשאר ניקה
מעט את הערפל העכור דרכו מירי הביטה.

המלאך עם הכובע הסגול נראה למירי עצוב מכרגיל. הוא עמד כהרגלו
ליד עמודי חשמל בצמתים, ומידי פעם אפילו טיפס על הקיר החיצוני
של המטבח. למרות זאת הזיק השובב שבעיניו נעלם ובמקומו הופיעו
ריסים ארוכים ועבים שסוככו על עיניים טרודות ועצובות. גם מירי
הייתה עצובה.

מידי יום היא חזרה מבית ספר, התפשטה ועמדה ערומה ורועדת ליד
מיטת ההורים. כיסוי המיטה הכחול נראה לה כמו ים אינסופי והיא
קפצה לתוכו מנסה ליפול לתוך ידיים איתנות שיאחזו בה בבטחון.
היא כבשה את פניה במים העמוקים והתפלשה במגע הקטיפתי. באפיסת
כוחות נעמדה מול המראה, בוחנת בעניין כל נים שכיסה באדמומיות
את הלבן שבעיניה, כל קמט בזויות הפה, וכל שיפוע שהעמיק את
עיניה והטביע אותן בתוך ראשה. היא הסתכלה לאלוהים בעיניים
וסננה בין שיניה בשנאה "אני לא מבינה מה עבר לכם בראש כשהעזתם
להשאיר אותי ככה ערומה".

היא התיישבה על הרצפה הקרה במסדרון הרחב, נשכבה אחורנית ונעצה
את ציפורניה בחריצים בין המרצפות. "נו, אני מחכה לתשובה" יבבה
בקול רועד דרך מסך עכור ורטוב. היא קמה, חסרת מנוחה, והתיישבה
שוב בישיבה מזרחית. היא ציירה סמני שאלה על ברך שמאל, ואז על
ברך ימין. כשנגמרו הברכיים היא טפסה במעלה הירכיים והבטן. על
האמות הלבנות שאלה שאלות רבות ותמימות של ילדה בת ארבע עשרה,
עד שהאדימו הסימנים ופנו למעלה, כדי שאלוהים יראו, החוצפנים.

היא נשענה על מרפקיה ושמטה את ראשה המתולתל אחורנית. בדלת
נשמעה דפיקה בטוחה, ולפני שהספיקה לענות מישהו נכנס. החדר
התחיל להסתובב ועיניה נעצמו. מעבר לקולות פעמונים שהדהדו
באוזניה היא שמעה אותו אומר ברכות "מירי, כבר? לא חבל על
הדמעות והכאב?" הוא ליטף את עיניה השורפות ונישק באהבה את
שפתיה המלוחות מהדמעות. את אצבעו הדקה העביר לאורך סימני השאלה
הבוערים ועצר את הדם מלברוח. הוא הושיט לה את ידו הרכה, הקים
אותה על רגליה הכואבות, פתח לה את השער וליטף את גבה כשעברה בו
דוממת. רק כשסגר את השער מאחוריהם הוסט המסך מעל עיניה והיא
התחילה לנשום שוב באמת.

מירי רצה קדימה אל תוך הגן מסוחררת מהצלילות הפתאומית של האויר
שאפף אותה. דמות מטושטשת רצה אליה שמחה לחלוטין ומירי חבקה
בחזקה את אמה שלא ראתה כבר שנה. אמא של מירי כבר לא היתה
משותקת וכבר לא סבלה מכאבים. פתאום היא יכולה להניף את מירי
הקטנה באויר ולהסתובב איתה בשובבות. מירי התחילה לבכות מרוב
פחד.

גדר העץ שדרכה עברה היתה קרובה אליה מידי, והיא פחדה שמישהו
ימשוך אותה החוצה בלי שתוכל לברוח. בימים הראשונים של מירי
בגן, היא התרחקה מרחק בטחון מהגדר המפרידה, ורק לאחר שבוע בגן
העזה להסתכל בין החריצים על העולם שמאחורי הגדר. כשהתרגלה
לנשימה הסדירה ולנוכחות המבורכת של אימה לצידה, מירי התיישבה
על העשב שצמח ליד הגדר והביטה בסבתא שלה מניחה פרחים ובוכה.

היא נשענה בגבה על מוטות העץ העבים, אך לא היה בכוחם לטשטש את
המשא הכבד שנשאה מירי על כתפיה. האבק כיסה את בגדיה ושערה
הפרוע נכנס לעיניה ולפיה והפריע לה להתבונן במשפחתה שאיננה.
כולם עמדו בוכים סביב חלקת אדמה קטנה ומכוסה בפרחים. הרוח
העיפה עלי כותרת צבעונים מעבר לגדר, והם נחתו על בגדיה של מירי
וכיסו אותה בורוד. מירי שתקה, כבר לא היה לה מה לומר. היא רצתה
להתנצל בפני אביה אבל היא לא באמת הצטערה. היא רצתה להגיד
לסבתה שזה לא היה בכוונה, אבל מירי התכוונה לכל מה שעשתה. אז
היא שתקה, והשתיקה הזאת דקרה אותה לאורך עמוד השדרה, דרך
הצוואר ומאחורי האוזניים.

כשהערב ירד מירי קמה והתנערה, וצעדה לה באושר בין שדרות העצים
הסגולים. היא דרכה בקפידה על כל הפרחים הסגולים שנשרו, והביטה
מרוצה כיצד הפכה המדרכה לציור בסגול. לפעמים ציפור שיר קטנה
התיישבה לה על הכתף ושרה לה שירי ילדים, ולפעמים שיירת נמלים
עברה מצד אחד של השדרה לצדה השני ומירי נזהרה לא לדרוך עליהן.

הגן היה רחב ידיים ומלא בצבעים חדים ונעימים. העצים הצלו על
המדרכות והכבישים, וספסלי עץ מוקמו תחתיהם כדי שהזקנים יוכלו
לנוח כשירצו. מירי הסתכלה סביבה והתפלאה לראות את יופי העולם
הזה, דבר שנמנע ממנה בשנים האחרונות. כשהגיעה לבית אמה הקטן
חייכו אליה מהחלונות פרחים צבעוניים, וכסאות עץ צבועים בכחול
עמדו על המרפסת הקטנה. "בואי, מירי, הכנסי הביתה!" קראה אליה
אמה בחיוך. "הכנתי לך חדר, ויש גם הפתעה."

מירי נכנסה המומה, ופנתה לחדר שבקצה המסדרון. מיטה חדשה, שולחן
כתיבה וארון בגדים עמדו בחדר הקטן. בקצהו הרחוק היתה דלת שקופה
שהובילה למרפסת קטנה המשקיפה לחצר נקיה ורעננה. מירי הסתכלה
בוילונות הלבנים שהתנפנפו ברוח הקיצית, ושרקה לה בקלילות
מנגינות עליזות. "מירי, הגעת!", קרא קול גברי מהחדר שליד,
"חיכיתי לבואך, המלאך אמר שתהיי כאן כל רגע." מירי קפאה במקומה
ונעמדה בעמדת קרב, פתחה את פיה כדי לומר משהו, אבל מיד נרגעה
ושריריה רפו. "כמובן", אמרה מירי בחיוך, "המשכת". את החבר של
אמא של מירי, מירי הספיקה לראות לדקות ספורות לפני שמלאך המוות
נכנס וקרא לה לצאת איתו לטיול בגן.

"הי מירי, רציתי שנדבר קצת", אמר המלאך בקול חרישי. "מה קרה?
מה לא בסדר?" מירי ענתה בתקיפות בלי שהתכוונה. המלאך הביט
במירי בעיניים גדולות וניסה לפרש את פשר התוקפנות לפני שדיבר.
"נגש אלי מלאך החיים לפני זמן מה והוא נראה קצת מאוכזב. הוא
טוען שבאתי לקחת אותך מוקדם מידי, ושהייתי צריך לתת לך הזדמנות
להתמודד בעצמך." מירי הססה לפני שענתה, ואמרה בקול רועד, "אתה
אומר שאתה רוצה להחזיר אותי?" המלאך הסתכל על כפות רגליו
היחפות וניכר שהוא בורר את מילותיו בקפדנות.

"לי אין את הסמכות להחזיר אותך, אבל למלאך החיים יש. זו לא
כזאת בעיה, פשוט צריך להחזיר את הזמן קצת אחורה. את רוצה?"
מירי זעה באי-נוחות וענתה בלחש, "אני לא יודעת, טוב לי כאן...
בפעם הראשונה בשנים האחרונות שאני מרגישה שייכת למערכת חיים
אמיתית, אבל למרות זאת משהו לא כפי שהיה אמור להיות. כולם הכו
כאן שורשים, יכול להיות שהשורשים שלי עדיין שם?" עיניה הכחולות
של מירי כבו לפתע, וזויות פיה פנו כלפי מטה. בפעם הראשונה מאז
שהגיעה לגן מירי היתה עצובה.

"הביטי, מירי, המניפולציות עם הזמן הן חריגות מן הכלל. העלתי
את האפשרות הזאת משום שצפיתי בך גדלה במשך שנים. אני יודע
שבתוך תוכך את אוהבת את החיים ההם שמאחורי הגדר. בדרך כלל,
מגיעים לכאן אנשים שמסוגלים להתמודד עם החסך שיש בגן. לא סתם
את מרגישה שמשהו כאן לא מסתדר. את התחלת מחדש, כמעט מאפס, משהו
שבנית במשך ארבע עשרה השנים האחרונות במקום אחר. זה לא פשוט
בכלל. אמא שלך הגיעה לכאן אחרי שנים רבות מאחורי הגדר ואת
יודעת כמה היא סבלה. היא לא היתה יכולה לקבל את הנכות שלה. היא
רצתה לרוץ, לקפוץ, להניף אותך אל על. הכאבים הרגו אותה בעודה
חיה. את ראית אותה מתייסרת ואת יודעת כמה היא לא רצתה להפוך
לנטל על המשפחה. שבר אותה לראות אותך סובלת מהנוכחות העצובה
שלה. היא לא היתה אמא שלך. אמא שלך חבקה אותך, לקחה אותך
"שק-קמח", ליוותה אותך לחוגים והשכיבה אותך לישון. מאז
שהאוטובוס התהפך היא לא היתה יכולה לעשות את כל הדברים האלה,
ובכלל לא היתה מסוגלת לעשות דברים רבים שנהגה לעשות לפני
התאונה. את יודעת איך זה לשכב כל היום על הגב ולסבול מכאבים?"

מירי לא ידעה איך זה להיות משותקים. במשך שנתיים היא הביטה
באמה סובלת. היא נשכבה לידה על המיטה ושמטה את ראשה אחורנית
כמוהה. היא עצמה את עיניה בחוזקה וכיווצה את המצח כדי שיהיו לה
קמטי כאב. למרות כל אלה היא מעולם לא הצליחה להבין איך מרגישה
האישה ששוכבת בדיוק ככה בצד השני של המיטה. כשעברו אוטובוסים
בצומת המסוכן שליד הבית מירי חשבה מה מרגישים כשאוטובוס נוסע
מעל לראש. מידי פעם היא דימיינה איך היא עולה לרכב, מתיישבת
ליד החלון, ומתהפכת ממש כמו באוטובוס שבו נסעה אימה.

את יום התאונה מירי לא זוכרת בברור. ברגע שבשרו לה שמשהו קרה
נוצר הערפל שליווה אותה עד שהגיעה לגן, ומאז שום דבר לא יצר לה
בראש רצף הגיוני. בדמיון שלה נשארה תמונה אחת שבדתה לעצמה
מהסיפורים ששמעה במשך השנים: האוטובוס הפוך, ניצוצות קטנים
התלקחו ויצרו דליקות חיצוניות, החלונות התנפצו וכיסו ברסיסים
את הניצולים והגופות, ורק אמא שלה שכבה מחוץ לכלי הרכב בין
הקוצים בשדה הבור שליד הכביש. היא עפה דרך החלון הגדול בקדמת
האוטובוס על צמרת של עץ נמוך, ומשם התגלגלה עוד כמה מטרים.
לולא היה עומד העץ באמצע לא רק גופה היה משתתק.

היו אלה הימים האחרונים של כיתה ה' ומירי פחדה מהחופש. היא
פחדה לחזור הביתה מבית ספר, פחדה לקום בבקר לחיים של שיתוק,
ופחדה שבשנה הבאה תהיה בכיתה ו' והכל ישאר אותו דבר. היא פחדה
שתלך לצבא ואמא שלה לא תוכל לבוא איתה להתגייס, היא פחדה לסיים
את האוניברסיטה בלי שאמא שלה תוכל לבוא לטקס הסיום, ובעיקר
פחדה מירי ללדת את הילד הראשון בלי שאמא שלה תוכל להיות לידה
בלידה. למירי היו חלומות רבים באותה תקופה, אבל מרוב פחד היא
וויתרה על כולם ורק רצתה להשתתק וכך לשתק גם את הזמן.

מירי הסיטה את מבטה כדי להסתיר את דמעות ההבנה מפני המלאך.
הפעם היה זה מסך צלול ושקוף כמו זכוכית נדירה שדרכו צפתה. היא
ראתה את הגן המלא בעצים צבעוניים, ואת השמיים הכחולים שחבקו
אותו באהבה כמו שילד קטן מחזיק ציפור פצועה. "הגן הזה הוא פצע
שהגליד", אמרה מירי בשקט מבלי להביט במלאך. היא פנתה אחורה,
נכנסה לבית ונשכבה על מיטתה.

במשך ימים אחדים מירי טיילה בגן עם אמה והעלתה חוויות. היא
סיפרה מה שזכרה מהשנים האחרונות, ושמעה את הסיפורים של אמא שלה
על תקופת המחלה ועל השנה האחרונה בגן. הן החזיקו ידיים וטיילו
כמו פעם כשמירי הייתה קטנה. הרכות של היד שאחזה בידה נסכה בה
בטחון ואהבה. מירי חייכה כל כך הרבה עד שדמעות התחילו לזלוג
במורד לחייה מרוב אושר. הלב שלה התרחב עד שדחף את הדמעות החוצה
מתעלות הבכי.

אמא של מירי הסתכלה בילדתה הקטנה בהמון אהבה. היא אהבה את
העיניים הכחולות שזרחו מאושר מבעד לזכוכיות במסגרת פלסטיק עבה,
היא אהבה את האף הסולד שרעד מדמעות, ואהבה את החיוך הגדול והכן
שהתעטף בשפתיים רכות ועדינות. כשהחזיקו ידיים האהבה שלהן היתה
כל כך חזקה עד שלא הצליחו לעזוב. מירי ואמה בזמן הזה הפכו לגוף
אחד עם לב גדול ואהבה אמיתית שמחברת ביניהן. הן הסתכלו אחת
בשניה והרפו את הידיים.

ביניהן נשזרו חוטים דקיקים של כסף שיצא מאצבעותיהן וחיבר בין
שתיהן גם כשהתרחקו. אמא של מירי התחילה לבכות בדמעות של אהבה,
שהרעידו את חוטי הכסף הדקיקים וציפו אותם במעטה הגנה. שני
מלאכים התקרבו אל שתיהן ולחשו למירי לבוא. אמא של מירי צעדה
לכיוון הבית הקטן בצעד בטוח ונחוש. גופה החזק היה זקוף וגאה,
ובמלוא קומתה היא הקרינה אושר וניצחון. אמא של מירי נצחה את
אלוהים, היא לא תתן לתאונה שטעתה להרוס לה את האושר.

מירי צעדה בין שני המלאכים לכיוון גדר העץ והשער המוכר. מלאך
המוות פתח למירי את השער ומלאך החיים אחז לה את היד בעוברה דרך
הפתח. הם צעדו שלושתם במדרכות ליד הבית של מירי, והסתכלו לשני
הכיוונים לפני שחצו את הכביש. כשמלאך המוות ראה שמירי בידיים
טובות הוא נעצר ליד עמוד החשמל והצדיע למירי בקריצה. מלאך
החיים הלך עם מירי ופתח לה את דרך ביתה. כשנכנסה, הוא יצא
בקלילות מבעד לפתח ובגדיו הצהובים נצצו באור השמש.

מירי פתחה את חלונות הבית ונתנה לקרניים הבהירות לחדור גם לבית
ילדותה. היא עמדה במסדרון הרחב ואת מבטה צדה מירי בת החמש
במסגרת הכחולה.