אל האדם שאני אוהבת ברגע זה... המכתב שלעולם לא יגיע אליך.
המילים שלעולם לא תשמע ממני. לעולם.
אני אוהבת אותך למרות הכל.
מתגעגעת לתחושה השקטה, לבטחון הזה שאראה אותך שוב,
למגע ולריח המוכר שלך, לגופך הנלחץ אל גופי ולחיוך הרחב.
לעיניך הכחולות המביטות בי ולצחוק המתגלגל,
למשפטים המצחיקים והשטותיים שלך.
לנסיון לומר קלישאות ולהתרברב בעיניי על כיבושיך
כאשר אני יודעת שכשאני לא איתך, אתה רוצה וכאשר אני שלך זה
ברור לך מאליו.
ואתה מחפש ריגושים אחרים.
עייפתי מהמשחקים, מלהראות שאני לא רוצה יותר
ואני כן ויודעת שאתה לא פנוי ריגשית אליי וגם אם לעיתים נדמה
שכן אני יודעת שיש אחרות.
ומשום מה זה לא מפריע לי, שאתה בתוכן, כל עוד אתה גם בתוכי
ואינך חוסך ממני.
אבל, עכשיו אנחנו כבר לא יחד, נפגעת ממני ואין על מה!
הרי אתה לא רצית אותי, לא שמעתי ממך והמשכתי בחיי ואתה?
נעלבת.
רצית להרגיש את ידיי עליך והכעיס אותך שחבריך נהנים בלעדייך
והלכת
ואני ריחמתי, לא רציתי את הקשר חזרה כי אין בכך תועלת אז נשכב
שוב.
ונאהב שוב.
ומה אז כשתלך ותבחר לגור בעיר אחרת, רחוקה ממני ותתאהב במישהי
אחרת?
כי הרי כבר היתה לך אהבה, לולא היית פורק עול, היית איש משפחה
ואבא למופת אבל לא שלי ולא איתי.