קמנו שנינו מלילה אינטנסיבי במיוחד, אני התעוררתי קודם ופשוט
שכבתי לידו והסתכלתי עליו. שעה קלה אחר כך הוא התעורר גם.

"בוקר טוב יפהפיה"
חיוך... קצת מאולץ.
"איך את מרגישה?"
"אני בסדר"

הוא התעניין בי, אחרי כל כך הרבה חודשי הכרות וכל כך הרבה
מריבות ומשברים בזמן יחסית קצר, הוא באמת התעניין בי, ואני די
בטוחה שלא מתוך נימוס - כי הוא לא היה מנומס.
הייתה באוויר תחושה של 'השקט שאחרי הסערה', הסערה שלנו הייתה
נוראית. חשבתי שלא אוכל לעמוד בה. הפתעתי את עצמי.

"עוד כואב לך?"
משכתי בכתפיי, כרגיל, לא ידעתי איך לענות, אני עדיין נורא
נבוכה לידו. למרות הכל, אני עדיין מתביישת איתו.
"תגידי משהו"
קמתי, נכנסתי למקלחת, הרגשתי מן צורך לא ברור להוריד אותי
מעצמי. שפשפתי את גופי בכל הכוח, איפהשהו קיוויתי שאחרי שאצא
החיים ייראו אחרת.

יצאתי, אחרי 30 או 40 דקות, יצאתי. הוא עוד שכב על המיטה,
הסתכל מעבר לחלון לכיוון השמיים.
"את בסדר?"
התיישבתי על המיטה, עם הגב אליו. קיוויתי שאולי הוא יעזוב
אותי, יניח לי לרגע, להרהר קצת. הוא ידע שזה הטריד אותי.
פתאום הוא משך אותי אחורה, לרגע איבדתי את שיווי המשקל וזה
הפחיד אותי.

"את יודעת שאני... את יודעת, נכון?"
הוא כל כך פגע בי באותו לילה שעבר, לא רציתי להסתכל עליו, הוא
הכאיב לי, גופנית ונפשית, הוא כל כך פגע בי. אבל באותו הרגע,
רק רציתי לשמוע את המשך המשפט, הייתי מוכנה לסלוח לו על אותו
לילה, אולי אפילו לוותר על הכל, רק לשמוע אותו אומר את זה! אבל
הוא, הוא רק שתק והסתכל עליי, כאילו הוא מצפה ממני לאמר משהו,
לנחם אותו, כאילו הוא רצה שאני אנחם אותו. אבל הרגשתי חלשה
מידי לנחם מישהו.

למה הוא לא ממשיך את המשפט? ידעתי שהוא רצה לומר את המילה הזו,
שאני מחכה לה כבר חודשים שלמים, שהייתה חסרה לי לאורך כל
המשברים שעברנו, שעברתי. בבקשה אלוהים, תעשה שיגיד את זה, אני
כל כך רוצה לשמוע אותו אומר את זה.

"את מקשה עליי... אני לא יכול ככה יותר, תדברי איתי, השתיקה
הזו אונסת אותי."
היה לו קשה, ראיתי שקשה לו, העיניים שלו נהיו רכות לרגע, אף
פעם לא ראיתי אותו מתרכך. הוא תמיד היה חזק כל כך, קשוח כל כך,
אולי אפילו אכזרי. לא רציתי לוותר לו הפעם, רציתי שיאמר לי.

"אני רוצה שתגיד לי... אני לא יכולה יותר... אתה מעקב את זה
יותר מידי, תגיד לי, בבקשה"
הוא ציחקק, כאילו הוקל לו, כאילו הוא מזלזל.
"רק תגיד את זה... בבקשה"
למה? למה זה כל כך קשה? הוא מרגיש ככה, הוא יודע את זה, והוא
יודע שגם אני מרגישה ככה, אז למה הוא מחכה? הרי אני שלו, הוא
יודע.

"אני חייב ללכת"
השפלתי את מבטי, שוב התאכזבתי... שוב לבי נשבר. שוב.
"אתה תבוא מאוחר יותר?"
"רק אם תבטיחי שתחכי לי פה, כמו אתמול."
אני תמיד מחכה לו. למה הוא מבקש הבטחה?
הנהנתי.

איבדתי תקווה לגמרי, כאילו היום הזה כבר נגמר, למרות שהוא עוד
לא התחיל, כבר לא יכולתי לראות את עצמי עושה משהו אחר חוץ
מללכת לישון. לא יכולתי לשאת עוד כאב, לא יכולתי לשאת עוד את
חיי, רציתי רק לנוח.
הוא יצא. ונעל אחריו.

דקות אחדות לאחר מכן, כשחלק מגופי כבר היה מכוסה, פתאום מישהו
תפס אותי, כיסה את עיניי ונישק אותי. נבהלתי מאוד, הוא הרפה,
הסתובבתי.

"אני אוהב אותך, את כל מה שיש לי"
הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף. לא האמנתי שאני שומעת אותו
אומר את זה. לא האמנתי שזה קרה.
חשבתי שדמיינתי, עד היום עוברת בי המחשבה הזו, שכן הוא לעולם
לא אמר את זה שוב.