ההתחלה
הכל החל שקראתי בפעם הראשונה את אליסה בארץ הפלאות, התאהבתי,
פשוט, אבל לא התאהבתי כמו כל אדם אחר בסיפור, אלא התאהבתי
ברעיון, באליסה עצמה, בסיפור הסוריאליסטי ובמשמעויותיו
השונות.
תמיד רציתי לכתוב סיפור סוריאליסטי, תמיד אני מנסה, ותמיד
אליסה מופיעה בו, היא תמיד הגיבורה ואותי תמיד זה משמח, אבל
אני כל כך רוצה למצוא לי אליסה משלי, ואיפה אני יכול למצוא
אליסה משלי? איפה?! אפילו סיפור קצר (גם כן סיפור, כמה
שורות...) שכתבתי בהשראת ידידה שלי נכתב על אליסה. האם אני
רואה את אליסה בכל מקום? האם אני מחפש את אליסה בחיים שלי? את
הסוריאליסטיות שבה בתוך חיי הרגילים, המשעממים, המוכתבים מראש?
מי יודע... אולי רק אני.
כבר כמעט חצי שנה עברה מאז שקראתי את אליסה בארץ הפלאות ואליסה
בארץ המראה, והסיפור עדיין לא יוצא לי מהראש, כל דבר שקשור
ליצירה הגאונית הזאת קופץ לי לעיניים, אפילו לחבר שלי שקוראים
אלון אני קורא אליס (אלון = אלי = אליס). האם אני בסדר? ברור
שאני בסדר, כל חיי כתובים מראש, אני מתנהג בדיוק כמו שמצפים
מילד מתבגר, למרות כל ניסיונותיי להיות שונה, אני תמיד מתובנת
(המילה תבנית), כמו שכולם מתובנתים.
הפריקים, הערסים והחנונים (יש לדבר הזה כל הרבה שמות שהחלטתי
ללכת על שמות שבטוח תבינו) כולם כל כך דומים (מניסיון) אין
הבדל גדול, הם כולם בנויים על אותה תבנית דפוקה, כן, אנחנו דור
שנעשה בבתי החרושת, כל כך דומים, אין ייחודיות, והייחודיים,
טוב, מי אוהב אותם? אנחנו אוהבים הכל מוכן, ידוע מראש, זה
מתחיל מ"מנה חמה" ועובר בסוף לאנשים. הגענו למצב עצוב כשאנחנו
רואים בן אדם, אנחנו יכולים לדעת בערך איך הוא, הוא מוכן כמו
"מנה חמה", פה יש קצת יותר מים שם פחות, אבל בגדול כולנו
עשויים מאותה תבנית, אין רצון להיות שונים. אל תבינו אותי לא
נכון, יש ילדים שונים, אני מנחש שיש אפילו הרבה, אך הבעיה היא
שהם למדו להסתיר את זה, בדרכים שונות, אם זה בביישנות ואם זה
בבדיחות עלובות ופחות עלובות ומי יודע, אולי גם בבדידות.
האם ככה אנחנו רוצים לחיות? מוכנים? ידועים מראש? כל כך
דומים?
אני בספק... לפחות אני לא רוצה להיות ככה, איזה טוב יש בעולם
כזה?
הסוף
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.