ושוב שתיקה מביכה.
דנה הביטה בי בחצי חיוך וחיכתה שאני יגיד משהו... לעזאזל עם
החיוך הזה!
2 זה תמיד ביחד... כן בטח.
"אוי, נו באמת... אל תהיה כל כך מתוח, עבר מספיק זמן מאז!" היא
אמרה בזמן שהרימה עם שתי ידיה הקטנות את הקפה ולגמה בו באיטיות
"חשבתי שפשוט יהיה נחמד להיפגש..."
חייכתי את החיוך-חמוץ-מתוק שלי והושטתי את ידי לעבר השוקו
החם...
דנה תמיד ניסתה לשכנע אותי להיגמל משוקו ולהתקדם לקפה, אבל אני
עדיין בשלב ההכחשה.
"עדיין עם השוקו שלך?"
"לא לא, התקדמתי לשוקו עם קצפת!" אמרתי בגאווה.
דנה גיחכה ואמרה "אבל קפה גורם לך להרגיש הרבה יותר מתוחכם
ובוגר, וזה הרבה יותר טעים... מתי תתחיל לשתות קפה?"
"כשהזמן הנכון יגיע, אני ידע" אמרתי במלודרמטיות.

שבת בערב. קבענו להיפגש בבית קפה שכונתי ולדבר... עברו כבר כמה
שבועות מאז...
זה היה בית קפה קטנטן בצד הכביש. נרות קטנים האירו את השולחנות
הבודדים ומוזיקת ג'אז שקטה התנגנה ברקע. בית הקפה היה יחסית
ריק, והואר על ידי נרות קטנטנים שהיו על כל שולחן.
היא לבשה שמלה כחולה בהירה, ושערה הארוך והגלי גלש על גבה.
נרות המסעדה האירו את פנייה בגוון כתום קלוש והשתקפו דרך
עינייה הירוקות.
היא הביטה בי במבט שובב ונשכה את שפתייה האדמדמות בעדינות.
"כן... אני חושבת שאני אקח קפה" היא אמרה למלצרית.

"זה בסדר אתה יכול להישאר עם השוקו שלך..." היא אמרה בחיוך
קטנטן ואחרי כמה רגעים נהייתה רצינית "כשחושבים על זה, אולי
זאת באמת הייתה הבעיה שלנו... אתה היית תקוע בשוקו שלך ואני
בקפה שלי... מחכים שהאחר יזמין אותו משקה"
פתאום התחשק לי גם לשתות קפה.
לגמתי מהשוקו במקום... עכשיו נשאר רק החלק החמוץ שבחיוך...
"אני חושב שהיו לנו בעיות יותר קשות מזה..."
"אוף..." היא אמרה במרירות "לא היית רוצה לחזור לתקופה שבה הכל
היה פשוט יותר? אני כל כך מתגעגעת לתקופה בחיים שלי שהכל לא
היה כל כך מתוסבך... לתקופה שבה ההחלטה הכי קשה הייתה איזה
תוכנית לראות בטלוויזיה..."

בילינו את רוב הקיץ ביחד. לרוב בבתים שלנו, וכמה גיחות לעולם
האמיתי...

"אם נמשיך ככה לא נספיק אף פעם להגיע לקולנוע!" היא סיננה בין
נשיקה לנשיקה בחיוך... אותו חיוך שאני כל כך מתגעגע אליו
עכשיו... אותו חיוך כובש... לעאזעזל עם החיוך הזה!
"אוף... אין לי כח" אמרתי בעצלנות בתקווה להישאר בבית איתה.
"שום אוף יא עצלן! אנחנו לא יכולים היות בבית כל היום!"
"רוצה לראות?" אמרתי בחיוך ערמומי וגררתי אותה לספה.
היא הסתכלה עליי לכמה שניות ברצינות ואז קירבה את שפתייה
הקטנטנות והאדומות לשלי... אותם שפתיים שאני כל כך מתגעגע
אליהם עכשיו...
"טוב נו... נישאר אצלך..." היא אמרה בכניעה.

עדיין לא מצאתי את החולצה שלה מאותו יום...

"בית קפה נחמד, נכון?" היא אמרה בנסיון לשנות את נושא השיחה.
"כן, רגוע כזה... אני אוהב אותו"
"אז מה אתה חושב שיקרה עכשיו?" היא שאלה
"אממ... אני חושב שהמלצרית תביא חשבון ואז נצטרך לשלם לה..."
"אוי, אתה חייב להיות כל כך מתחכם?" היא אמרה בגיחוך "אני
מתכוונת בינינו..."
"אני מניח שננסה לשמור על קשר ולהישאר ידידים קרובים..."
"כן... בוא ננסה..." היא אמרה בהירהור.
לאחר כמה דקות של השתלמות בנושא מה-חדש-אצלך היא קמה מהכיסא
וחייכה... היא ניגשה אליי ונתנה לי נשיקה על הלחי...
"טוב... אז נשמור על קשר" היא אמרה בזמן שלקחה לגימה אחרונה
מהקפה שלה, ועזבה את בית הקפה...

ואני נשארתי לבד בבית הקפה תקוע עם השוקו שלי...