הכל התחיל כשהמחנכת שלנו רבקה הלכה ללדת. הבטן שלה היתה ממש
גדולה והיא אמרה שהיא צריכה לצאת לחופשה בשביל ללדת. אז ממש
לפני שהיא עזבה היא הביאה לכיתה שלנו מתנה. היא הביאה לנו צב.
"עכשיו יש לכם פינת חי" היא אמרה והתכוונה שהצב הוא הפינת חי.

מאז, כל יום מישהו אחר מהכיתה היה לוקח את הצב הביתה אחרי הבית
ספר. כדי שהצב לא יהיה לבד. היום תורי. כשנגמר השיעור האחרון
הלכתי לפינה של הכיתה ולקחתי את הארגז עם הצב בפנים. הארגז היה
כבר מלוכלך וקצת מסריח. אף אחד לא רצה לנקות אותו כי זה מגעיל
קקי של צבים.

הגעתי הביתה והנחתי את הארגז עם הצב במרפסת של האמבטיה. נורא
רציתי שהצב יהיה איתי בחדר, אבל אמא הסכימה שאני אביא את הצב
רק אם הוא יהיה במרפסת של האמבטיה. הלכתי למטבח וחיפשתי במקרר
קצת חסה. הצב הזה אוכל רק חסה מאז שהוא הגיע לכיתה שלנו. חזרתי
אל הצב עם עלה חסה גדול ויפה, והתיישבתי על הרצפה ליד הארגז.
ניסיתי לתת לו לאכול קצת מהחסה, אבל הוא לא רצה. הוא נראה מאוד
עצוב. עיניים של צבים הן עיניים עצובות מאוד. אולי בגלל שהם
צריכים לסחוב את כל הבית לכל מקום. הצב התחיל לזוז עכשיו. הוא
זז במעגל בתוך הארגז הקטן וראה שאין לו לאן ללכת. גם אני
התחלתי להיות קצת עצוב עכשיו. הצב בא לכיוון שלי וניסה לטפס על
הקיר של הארגז. ניסה ולא הצליח. צבים לא מטפסים. הוא ניסה שוב,
מתאמץ ונופל. ואז הוא עצר, הסתכל קצת סביב ואז הסתכל עלי. הפה
שלו קצת נפתח, כאילו רצה להגיד לי משהו. הוא הסתכל עלי בעיניים
העצובות שלו ולא הזיז את המבט מהעיניים שלי. זה היה המבט הכי
עצוב שראיתי בחיים שלי. קורה לכם לפעמים, שברגעים ממש עצובים
מתנגנת לכם בראש מוסיקה ממש ממש עצובה, ואז נהייה עוד יותר
עצוב? אז עכשיו התנגנה לי מוסיקה כזאת עצובה, עם כינורות,
מלווים במין תפילה כזאת של יום כיפור. הצב מסתכל עלי. אני חושב
שהוא כל כך רוצה לבכות, אבל הוא לא יכול. צבים לא בוכים. אז
אני בכיתי. בהתחלה רק כמה דמעות, אבל אז המוסיקה העצובה בראש
שלי רק התחזקה. ואז בכיתי ממש חזק. בכיתי והצב המשיך להסתכל
עלי. אבל עכשיו המבט שלו היה קצת שונה. כאילו הוא קצת שמח
שמישהו מבין אותו קצת ובוכה בשבילו. בוכה במקומו.

הצב עקב אחרי במבטו כשקמתי ורצתי לטלפון. הייתי חייב להתקשר
לאמא. בהתחלה היא חשבה שעוד פעם רבתי עם אחותי הגדולה, אבל
בסוף הסברתי לה שזה בגלל הצב. איכשהו היא הצליחה להרגיע אותי.
תמיד היא ידעה איך לעשות לי יותר טוב.
חזרתי אל הצב, ששכב עכשיו בפינה הכי רחוקה מהפינה של הקקי. הוא
הרים את הראש והסתכל עלי מיואש. לקחתי את הארגז ויצאתי החוצה.
הלכתי אל החורשה מאחורי הבית וחיפשתי מקום טוב לצבים. ידעתי
שמה שאני עושה יכול לעלות לי מאוד ביוקר. אף אחד בכיתה לא יסלח
לי על זה. אבל שחררתי את הצב. איך שהנחתי אותו על האדמה הוא
מיד התחיל ללכת מהר לכיוון השיחים. צבים לא רצים. שם הוא נעלם.
קצת התאכזבתי שהוא לא הסתכל עלי עם מבט יותר שמח, עם מבט של
תודה. תארתי לעצמי שהוא מחייך קצת שם, עד כמה שהוא יכול. צבים
לא מחייכים. אבל אני כבר לא הייתי עצוב. הייתי מפוחד. הייתי
מפוחד ממה שיהיה מחר בכיתה.

למחרת, כשהגעתי לכיתה, כולם שאלו אותי איפה הצב. אפילו שם לא
היה לו. אמרתי להם ששחררתי אותו. קיוויתי שיבינו. הם לא.
הצלצול הציל אותי, והמורה שהחליפה את רבקה, שאמרו לנו שהיא גם
משהו שקשור לסמינר, נכנסה לכיתה. שירה, הילדה שאני קצת מאוהב
בה ואף אחד לא יודע, קמה ואמרה למורה ששיחררתי את הצב, ואיך
אני מעז בכלל, כי היום תורה לקחת את הצב הביתה. עכשיו קצת פחות
אהבתי אותה. אבל ממש ממש קצת. עכשיו כבר כל הכיתה רעשה וכולם
התלוננו על מה שעשיתי. אני רק ישבתי ולא אמרתי כלום. רק דמעה
אחת ביצבצה לה בזוית העין, ואז טיילה במורד הלחי האדומה שלי.
המורה, גליה קראו לה, לא אמרה דבר, הסתכלה עלי וחיכתה שהכיתה
תרגע. כשהדמעה השניה כבר עשתה את דרכה אל הסנטר שלי כבר נהיה
שקט בכיתה. בקצה של הכיתה שמעתי שני ילדים צוחקים.
"בוא איתי החוצה." אמרה לי גליה ופנתה לכיתה "אני רוצה לשמוע
דממה.".
יצאנו מחוץ לכיתה, והיא התכופפה והסתכלה לי בעיניים.
"למה עשית את זה?", שאלה בשקט.
לא עניתי. התרכזתי בלהפסיק לבכות.
"למה?", היא שאלה שוב.
"סתם. שיחייך קצת", לא יודע למה אמרתי את זה. לא רציתי לספר לה
את כל הסיפור. היא לא תבין. רק רציתי להפסיק לבכות עכשיו.
כשחזרנו לכיתה אמרה גליה לכיתה שמה שעשיתי היה מעשה אמיץ ונבון
ושאין שום סיבה לכעוס עלי בכלל.

הילדים בכיתה לא ממש הקשיבו למורה גליה, והחרם עלי רק הלך
וגדל. כשזה הגיע למצב שאפילו אסף ומוטי, שני החברים היחידים
שנשארו לי, גם הפסיקו לדבר איתי, החליטו המורה גליה והמנהלת
להעביר אותי לכיתה המקבילה. שם יהיה לי יותר טוב.
כן, תוך שבועיים אף אחד בכיתה כבר לא דיבר איתי. ביום הראשון
שלי ב-ה'2 הבחנתי בארנבון קטן ועצוב בתוך כלוב בפינה של
הכיתה. פינת חי.
עוד שבועיים עוברים כיתה...