מוקדש לאון שהוא ללא ספק

שברי הכינור המנופץ יחד עם המיתרים שנפרמו מעוצמת המכה, טיילו
בפריים לשניות הקרובות כמן הילוך חוזר בסלואו מושן של קרב
איגרוף, החלק שבו זה עם המכנסיים האדומים מרסק להוא עם הכחולים
את הפרצוף לרקע שפריץ הדם והרוק שמותז אל עבר הקהל ההמום.

"ההופעה בכנסיית מיכאל הקדוש תחל בשעה 17:00 אחר הצהריים, נא
לדייק. פתיחת דלתות בשעה 16:40..." קיפלתי את חתיכת הנייר
ותחבתי אותה אל כיס המעיל. ערב קודר במיוחד ממשמש להגיע עלינו
לטובה, נקווה. שלוש וחצי שעות היו לי לבזבז עד למופע. כוס קפה
ועוגה במסעדה? אולי ארוחה של ממש? לא היה לי הרבה חשק להוציא
יותר מדי כסף, אבל בחוץ אי אפשר לשבת שכן עננים של שלג מאיימים
להופיע והטמפרטורות צונחות בקו נטוי לעת ערב.
בירה.
בירה זה תמיד פתרון הולם במקום הזה, לא יקר ובטח לא יאכזב, רק
צריך לדעת איפה להתמקם שלא יהיה רועש ומעושן, מקום עם אוירה
טובה, ולא לשכוח לבדוק תפריט לפני שנכנסים, שלא תבואנה הפתעות
עם החשבון.
מצאתי, כמו שכתוב בספר החוקים הצ'כי, חייב להיות מתחת לאדמה עם
סגנון בניה ציורי, לבנים במקום קירות, תפריט שלא עובר את רף
300 הקרונות, ריח של תחב ומלצרים אנטי סימפטיים לזרים.
"פיבו, פרוסים," (בירה בבקשה) אני פותח בצ'כית קלוקלת. את
השמיים אני אקנה מאלוהים לפני שאני אלמד את השפה הזאת, אבל עם
הבסיס אפשר להתמודד.

אה, הרשו לי להציג את עצמי - יוהן סבסטיאן באך.
סתם, לא הוא.
אבל חובב מושבע של מוזיקה קלאסית, מטייל בכל העולם, מחפש
סונאטות לעת מצוא, רקוויאמים מזדמנים, רסיטלים של אחרי ארוחת
הבוקר... הבנתם את הרעיון.
הכל התחיל כשהייתי קטן. אבא ואמא דחפו ללמוד פסנתר את המוצארט
הקטן שלהם. דחפו ודחפו עד שבסוף זה נשבר. עשיתי מדורה של כל
התוים באמצע החדר. הייתי בן 9, אבא רץ עם שמיכה אל עבר המדורה
(לחוס על השטיח) לרקע דמותי השכובה על המיטה, באדישות מחליפה
את הערוצים בטלוויזיה. כמדומני הייתי מקורקע חודש ימים לאחר
מכן, אך זה לא שינה את המצב עבורי. לא היתה לי סבלנות
להתיפיפות שבנגינה הקלאסית, הייתי ילד, רציתי אם.טי.וי או מה
שלא היה באותה התקופה.
אבל זה היה אז ומאז עברו הרבה מים ואת חיי העברתי בהאזנה
לקוראלים של באך ורקויאמים של מוצארט שהיו מנגינת הקבע בבית
הורי. דווקא בגיל העשרה הצלחתי להכנס לעולם. נורא רציתי ללמוד
לנגן מעתה ואילך, אך זה היה כנראה מאוחר מדי בשבילי. כל כלי
הפנה אלי את גבו, אולי במחאה על אקט המרד הילדותי בעברי.
נאלצתי להסתפק בכמה אקורדים על הגיטרה ואיזה מקצב על תוף וזהו
בערך.
כאשר היתה מתנגנת ברקע מנגינה קלאסית זו או אחרת, כל העולם
נעצר עבורי. הייתי יכול להאזין במשך שעות. כמבוגר יש לי את אחד
מאוספי היצירות הגדולים ביותר שנודעו, כל החשובות שבהן, כולל
גירסאות שלא נודעו מעולם, וגם כאלו שאינן חשובות - הכל.

הבירה פה. "דקויי," (תודה) אני ממלמל לעבר המלצר שמתעלם מהפגנת
התודה המאומצת. הוא שולח לי חיוך מזויף ומסתובב.
מה אני עושה בצ'כיה אתם ודאי שואלים. ובכן לא פעם ראשונה שלי
במקום הזה שבדרך כלל נוטה לרגש אותי במיוחד, אך לא הפעם.
הוזמנתי לכאן על ידי ידידי משכבר הימים, הכנר פטר בטיניצ'ובה,
אחד הטובים שפגשתי וגם אחד הנחמדים ביותר. נפגשנו בפסטיבל
מוסיקה קלאסית בבריסל לפני למעלה מעשרים שנה ומאז שמרנו על קשר
טוב מאד. הוא היה נוהג להזמין אותי לכל הקונצרטים החשובים שלו
ואני כמעט תמיד הייתי נוהג להופיע. פעם אחת אפילו קיבלתי
קונצרט פרטי בביתו שבפאתי פראג, יחד עם אישתו הפסנתרנית לנקה,
אשה משכמה ומעלה שסיימה בהצטיינות את כל הקונסרבטוריונים של
פראג, דוקטור למוזיקה, שם עולמי בתחומה ואשה יפה עד לאין
שעור.
ריחמתי עליה לפעמים. פטר היה יכול להיות אדם קנאי מאד. לא פעם
היה שולח משפט ארסי במצב לא נוח והיה מעכר את האוירה רק משום
שאיזה מעריץ היה אוזר את האומץ לנשק לה את היד. אבל היא היתה
רגילה כבר, משנה את הנושא בין-רגע שלא יווצר מצב לא נעים חס
וחלילה. מעין סוג של נימוסים אנגליים של ימי הביניים יש
למוזיקה הקלאסית. הכל מאד רשמי, אין מקום לאילתורים של הרגע.
הקונצרט שלו חיכיתי נקרא "אויר" של יוהן סבסטיאן באך. אי אפשר
לומר שחיכיתי לו בקוצר רוח, שכן הכרתי בעל פה את הקונצרט ולא
יכלו לחכות לי שם הפתעות חדשות.
אולי בגלל זה מצב הרוח היה קודר היום. אחרי 25 שנה של רדיפה
אחרי ז'אנר מסויים הכל נמאס לך, הכל כבר שמעת, שום דבר לא
מתחדש, רק נגן עולה ונגן יורד.
כבר כמה שבועות שהאזניים שלי פוזלות לכוון הג'אז. בטעות הגעתי
להופעה בניו יורק, לא באיזה מועדון יוקרתי, סתם בקפה, בכלל לא
ראיתי שיש במה, אבל הוקסמתי מן האוירה. לשמוע יצירה כמו "סאמר
טיים" שכל ילד יודע לזמזם, הופכת לפלסטלינה בידי הנגנים,
משוחקת על שלושה או ארבעה ז'אנרים שונים, ביג בנד, בלוז וטריו,
באולי 20 דקות של יצירה... איזה קסם.

על כל פנים, בתכנית היום "אויר" של י. ס. באך. סולן: פטר
בטיניצ'ובה. מלווה בצ'לו, פסנתר ונבל ואם כבר קלאסי אז שיהיה
כלי מיתר.
שעון מראה 15:40. עוד 40 דקות. בירה שניה באה בחשבון. אני מסמן
למלצר בכוס הריקה. מוזר, בדרך כלל הם עושים את זה בלי שיבקשו
מהם.
את פטר עוד לא הספקתי לפגוש, רק שוחחתי איתו בטלפון. קבענו
להפגש ב16:30 ולצאת לבלות מיד אחרי הקונצרט. הזמן מטייל ונותרו
עוד 10 דקות לפגישה. אני מבקש חשבון, משלם, יוצא מן הבאר
ומתחיל לצעוד לכוון כנסיית מיכאל הקדוש בתחום כיכר העיר
העתיקה. שלג קל יורד עלי עכשיו, אבל מראה סימנים כאילו משהו
יותר רציני היה כאן מקודם. הכל רטוב.
אני מגיע לכנסיה באיחור של דקה אחת. פטר לא כאן. מוזר, הוא
מתרגש לראות אותי בדרך כלל ודואג שהשהות שלי בפראג תהיה
מוצלחת. נחכה.
10 דקות ואין פטר. נבדוק, אולי הוא מתלבש לקראת המופע. אני
דופק על דלתות הכנסיה הכבדות והנעולות. קול של צעדים מתופף על
המדרגות לקראתי, הדלתות נפתחות ובחור ממושקף ומעוות מעט (מזכיר
לי קצת את הנגיבן מנוטרדאם) נגלה לעיני במבט מתוח.
"אני חבר של פטר בטיניצ'ובה, אמור לו שאני מחכה לו כמו
שקבענו..." אני אומר.
"פטר עוד לא הגיע," הוא עונה בלחץ באנגלית רצוצה. "אנחנו לא
יודעים היכן לחפש אותו עוד, המופע מתחיל עוד 20 דקות..."
הוא טורק את הדלתות שכבר המון הקהל מתכרבל בקירבתן. אין,
כנראה, כוונה לפתוח שערים. בינתיים אני מהרהר לעצמי. מוזר, מה
קרה?